|
|
תנ"ך קניקוט. כמה דוגמאות מן המקרא
|
|
לאחרונה שמענו על חברת כנסת מסוימת מהליכוד, שטענה באוזני בנימין נתניהו שמגיע לה להיכלל בממשלתו החדשה משום ש"אני הכי נאמנה לך". ואני לתומי ציפיתי לשמוע: יש לי כישורים וניסיון, הייתי פרלמנטרית מצטיינת, הבוחרים נתנו בי את אמונם. אבל לא – השיקולים הללו שוליים, אם בכלל; העיקר הוא הנאמנות למנהיג. וראו גם את ההפך: מי שהעזו לצאת נגד נתניהו – נדחקו לתחתית רשימת הליכוד או מצאו את עצמם מחוץ למפלגה. אולי לא צריך להתפלא שהוא גאה (או לפחות היה גאה) ביחסיו עם ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן ונרנדרה מודי; ושהוא מרגיש בנוח עם בצלאל סמוטריץ' ו איתמר בן-גביר. חייבים לומר, שהליכוד ונתניהו ממש לא לבד – לא בישראל ולא מחוצה לה. בכמה מהמפלגות שלנו המצב חמור עוד יותר. אביגדור ליברמן שולט ביד רמה בישראל ביתנו מיום הקמתה (ורק על מעלליה של פאינה קירשנבאום, במאות מיליוני שקלים שחילקה המפלגה, הוא משום מה לא ידע דבר). כנ"ל יאיר לפיד בראשות יש עתיד, שם הוא יכול לשלוט עד 120. בני גנץ הבטיח פריימריז בחוסן לישראל רק כאשר גדי איזנקוט הציב זאת כתנאי להצטרפותו, ועוד צריך לראות את זה קורה. בעולם, ודאי במשטרים הפרלמנטריים, שרים מתמנים בראש ובראשונה משיקולים ואילוצים פוליטיים, אם כי במבט מרפרף נראה שלפחות המדינות המובילות המצב פחות חמור ובוטה מאשר אצלנו. שלא לדבר על המפלגה הרפובליקנית בארה"ב, הנשלטת – או לפחות נשלטה עד בחירות האמצע – בידי דונלד טראמפ, שנייר הלקמוס שלו היה אחד ויחיד: הסכמה לשקריו בנוגע לבחירות 2020. אולי זהו יתרון יחסי של משטר רודני: לפחות תיאורטית, השליט יכול למנות את השרים והעוזרים הטובים ביותר, כי הוא אינו חייב דבר לאיש. גם זה כמובן בערבון מוגבל, כי הוא לא ירצה אנשים מוכשרים שעלולים להפוך למוקדי כוח ולסכן את שלטונו. וברור שדמוקרטיה מקרטעת עדיפה עשרות מונים על רודנות יעילה. אבל יש כמה דוגמאות מעניינות – דווקא מהתנ"ך, החל מפרשת השבוע שלנו, פרשת "מקץ".
|
|
|
יוסף ופרעה. ביקורות פתע [ציור: פטר פון-קורנליוס]
|
|
סיפור חלומותיו של פרעה ופתרונותיו של יוסף הוא מן הידועים במקרא, אך כדאי לשים לב לכמה מילים שאומר פרעה כאשר הוא מספר ליוסף את שראה. "והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן, דלות ורעות תואר מאוד ורַקות בשר, לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לָרוֹע". מוזר, לא? כל מי שעבר פעם מסדר המפקד לקראת ביקורו של מישהו חשוב בבסיס, יודע שגם אם אין שמץ של סיכוי שהאורח יתקרב למרחק של 200 מטר מהמגורים – הם חייבים להיות מצוחצחים. ועל "כפרי פוטיומקין" שמעתם? כפרי דמה שעל-פי הסיפור הוקמו ב-1787 בפקודת הגנרל גרגורי פוטיומקין בדרום רוסיה, כדי להציג בפני הקיסרית קתרינה הגדולה חזות של שגשוג ואושר. והנה, כאן אומר פרעה – ממש בדרך אגב – שהפרות שראה בחלומו היו רעות בהרבה מכפי שראה אי-פעם במציאות. כיצד פרעה, השליט החזק ביותר במזרח התיכון הקדום, בכלל מגיע לראות פרות רעות? התשובה ההגיונית היחידה היא, שאותו פרעה (ההיסטוריונים חלוקים לגבי זהותו) דרש לראות את כל האמת ואולי אפילו יצא לביקורות פתע כדי לדעת מהו בדיוק המצב. הוא ראה פרות רעות כי שריו ועוזריו ידעו שהוא רוצה לראות אותן כדי לקבל החלטות מושכלות. הוא ראה פרות רעות כי הוא ביקר בשטח. תפיסתו של אותו פרעה כשליט הוגן גם מסבירה מדוע את שר האופים הוא תלה ואת שר המשקים הוא החזיר למשרתו: חז"ל מספרים שחטאיהם, בהתאמה, היו אבנים בלחם וזבוב בגביע. פרעה הבין שהמקרה הראשון הוא לכל הפחות רשלנות, בעוד המקרה השני הוא תאונה.
|
|
|
יוסף מוכר תבואה בשנות הרעב [ציור: פרדיננד בול]
|
|
לא סיימנו עם פרעה של ימי יוסף. כאשר כל חכמיו אינם מצליחים לפתור את חלומותיו, אין לו בעיה לזמן "נער עברי, עבד לשר הטבחים" המוחזק שנים בכלא באשמת ניסיון לאנוס את אשתו של השר לביטחון פנים (זוהי המשמעות של הביטוי "רב הטבחים" – לא מלשון "מטבח" אלא מלשון "טֶבח"). אין לו בעיה לזהות שלפניו עומד אדם מוכשר ביותר ולמנות אותו מיד למשנה למלך (לצד העובדה שהבחור הזר הזה איננו מהווה סיכון, כי אין לו בסיס כוח). הלאה. פרעה מפקיד את יוסף על הכנת ארץ מצרים לשנות הרעב ומעניק לו סמכות בלתי מוגבלת לצבור מזון בערים. מדובר למעשה בהלאמה/הפקעה של רוב היבול במחירים נמוכים של שוק מוצף. כאשר מגיע הרעב, היינו מצפים שפרעה יזיז הצידה את יוסף – האיש של המיסוי הכבד – ויתייצב בעצמו בראש מבצע חלוקת המזון. אבל הוא לא עושה זאת: כאשר המצרים צועקים ללחם, תשובתו של פרעה היא "לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם – תעשו". אפשר לראות זאת כגלגול אחריות; אני סבור שיש לראות זאת כמתן קרדיט: אתה הצעת, אתה הכנת, אתה ספגת את הביקורת – אתה תקבל גם את התהילה. פרעה אינו מהסס להזמין אליו את כל משפחתו של יוסף ולארח אותם כיד המלך. ועכשיו ראו מה הוא אומר ליוסף: "ואם ידעת ויש בם אנשי חיל – ושמתָם שרי מקנה על אשר לי". אם יש לך אחים מוכשרים, אני רוצה אותם בצמרת שירות המדינה. נזכיר שהמצרים היו עובדים לכבשים, ושהמקנה – כולל הבקר – היה אז רכיב חיוני מאין כמותו. הוא נתן צמר ועורות ללבוש, הוא נתן חלב לשתייה, הוא נתן בשר לאכילה. לכן, כאשר פרעה מדבר על הפיכת אחי יוסף לממונים על העדרים המלכותיים, הוא מציע משרות רבות חשיבות ועוצמה – ושוב, לאנשים זרים אך מוכשרים.
|
|
|
הגדת ברצלונה. סירב להאזין ליועציו
|
|
נעבור לפרעה המוכר הרבה יותר – פרעה של השעבוד. בתקופה זו (כ-200 שנה) היו למצרים כמה וכמה מלכים, והתורה מזכירה את הראשון שבהם (אולי יעחמס, מקים השושלת ה-18) ואת האחרון שבהם (כנראה רעמסס השני). גם אצלם אפשר לראות שני רמזים לתרבות השלטונית; בעוד אכזריותם הרצחנית כלפי בני ישראל הייתה זהה, יש הבדל משמעותי בפוליטיקה הפנימית שלהם. כאשר פרעה של תחילת השעבוד רוצה להכביד את עולו על בני ישראל, מספרת לנו התורה, הוא פונה לעמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הנה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תִקְרֶאנָה מלחמה – ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". מדוע בכלל שליט אבסולוטי כמו פרעה מנמק? מסביר הרמב"ן: "לא ראו פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חינם [את] העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון [פרעה של ימי יוסף]. וגם עם הארץ [האליטות] לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עימהם הוא מתייעץ". כלומר: פרעה רגיש לדעת הקהל ויודע שעליו לשכנע אותה. לעומת זאת, ראו את המתרחש בארמון פרעה אחרי מכת הברד. שמונה מכות ספגה מצרים, כלכלתה הולכת וקורסת, וסוף-סוף מעזים מקורביו של פרעה לפתוח את הפה: "שַלַח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים?!". פרעה מעמיד פנים שהוא שומע להם ומוכן לנהל מו"מ עם משה ואהרון, אך בפועל מוכן לאפשר רק לגברים לצאת (ונא לזכור שהבקשה הרשמית היא לשלושה ימי חופשה בלבד) ומגרש אותם מן הארמון. בעוד פרעה הראשון פועל לשכנע את דעת הקהל, פרעה האחרון מתעלם אפילו מדבריהם של שריו ויועציו. התוצאה, כידוע, הייתה קטלנית.
|
|
|
כריתת הארזים לבניית המקדש [תחריט: גוסטב דורה]
|
|
עוד שני סיפורים מקראיים על מלכים וסביבתם מחזירים אותנו לעם ישראל, לשני מלכים, אב ובנו – שלמה ורחבעם. ואיזה הבדל עצום וטרגי בין גישותיהם ובין תוצאותיהן. שלמה מתכנן לבנות את בית המקדש, את ארמונו ועוד שורה של בניינים ממלכתיים. הוא פונה למלך צור, חירם. לאחר הסבר כללי על תוכניותיו, ממשיך שלמה: "ועתה צווה ויכרתו לי ארזים מן הלבנון, ועבדַי יהיו עם עבדיך, ושכר עבדיך אתן לך ככל אשר תאמר כי אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים". תגובתו של חירם: "ברוך ה' אשר נתן לדוד בן חכם על העם הרב הזה". מה ההתפעלות? בקשה מסחרית, אומנם גדולה מאוד, אבל מה מלמד בה על חוכמתו של שלמה? אם היה מדובר בחנופה או בניסוח דיפלומטי, התנ"ך לא היה מצטט את הדברים. מטרתו של התנ"ך היא ללמדנו מוסר, לא דרכי ניסוח בתכתובות בין שליטים בעולם העתיק. לכן, נראה שההסבר מצוי במילים האחרונות של שלמה: "כי אתה ידעת כי אין בנו איש יודע לכרות עצים כצידונים". שלמה אינו בוש להודות: את זה אנחנו לא יודעים לעשות, בשביל זה אנחנו צריכים את הידע שלכם. כך נוהג מלך חכם. כמו שפרעה מוכן לרומם את יוסף בשל חוכמתו, שלמה מוכן לשלם ביד רחבה תמורת מומחיות.
|
6.
|
השחצנות והטיפשות אצל רחבעם
|
|
|
|
רחבעם והעם. זרע החורבן [ציור: הנס הולביין]
|
|
אבל מה עושה, אוי מה עושה, רחבעם בנו. שלמה הוריש לו ממלכה ענקית, עשירה ומשגשגת. אלא שהיה לזה מחיר כבד. כאשר הנביא אומר על שלמה "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים", הוא מתאר אינפלציה דוהרת – תוצאה כמעט מתבקשת של הוצאות הענק של מפעלי הבנייה העצומים. העם בא אל רחבעם בבקשה: "אביך הִקְשה את עוּלוֹ עלינו, ואתה עתה הקל מעבודת אביך הקשה וּמֵעוּלוֹ הכבד אשר נתן עלינו ונעבדךּ". העם מזהה חולשה – רחבעם איננו שלמה – ומבקש הקלה במיסים בתמורה לנאמנותו. רחבעם פונה תחילה ליועצים המבוגרים, ותיקי ממשל שלמה. הם מציעים להיענות לבקשה: "אם היום תהיה עבד לעם הזה ועבדתָם ועניתָם ודיברת אליהם דברים טובים – והיו לך עבדים כל הימים". אך רחבעם ציפה לתשובה אחרת והוא הולך לחפש אותה אצל "הילדים אשר גדלו איתו" – צעירים בגוף ופוחזים בנפש. תשובתם נכתבה לדראון עולם: "קָטָני [הזרת שלי] עבה ממותני אבי. ועתה אבי העמיס עליכם עול כבד – ואני אוסיף על עוּלְכֶם. אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". העם מגיב במרד מיידי ובפילוג הממלכה: עשרת השבטים הצפוניים ממליכים את ירבעם בן נבט, ורחבעם נותר עם שבטי יהודה ובנימין, בממלכה הררית ומדברית ברוּבהּ. עבודת האלילים של ממלכת ישראל ואובדנה, ההתדרדרות המוסרית של ממלכת יהודה וחורבנה – הכל משתלשל מאותה שחצנות של היועצים ומאותה טיפשות של רחבעם. איזה הבדל לא רק מאביו, אלא אפילו מפרעה של ימי יוסף.
|
|