השופט: הרשם הבכיר שרון קרן, בית משפט השלום בתל אביב

המועד: יום ראשון, 19.5.2024, שעה 13:30

הנושא: תביעות קטנות

הרשם הבכיר שרון קרן נכנס לאולם על השנייה, פשוטו כמשמעו. הוא מזהיר את התובעת, רושם מפיה שהיא חוזרת על האמור בכתב התביעה: לטענתה היא החמיצה טיסה משום שהחברה לא עדכנה אותה בנוהלי הקורונה ולא סייעה לה כאשר ניתן היה לפתור את הבעיה בשדה התעופה. קרן מתחיל מיד בשאלות פרטניות המלמדות שהוא מכיר היטב את התיק ומאזין בתשומת לב לתשובות: "על סמך מה החלטתם שדווקא בשווייץ לא צריך אישור כמו באיטליה? וידאת שבשווייץ גם יש סיפור כזה? התקשרת אולי למשרדים של חברת הטיסות לשאול, להתייעץ? כמה זמן לפני הטיסה הגעת לשם, שלא הספקת למלא את הטופס הזה? לא עשית צ'ק אין. לא דרשו שם לקבל אישור? וכשהגעת לשער עצמו - רק כשהגעת לשלב של העברת דרכונים? ואז כל מה שתיארת, הכל היה כשאנשים כבר עלו למטוס? לא הסתיים. "לא היו עוד אנשים אחרים בדלפקים? ואיש לא רצה לעזור לך. ביקשת מהם [עזרה]? כמה זמן לקח לך למלא את הטופס הזה? לא הצלחת. אני מבין את היחס הלא-נעים שהיה לך שמה, אבל כל השרשרת הזאת התחילה בגלל שלא מילאת את הטופס. זה לא מצדיק את היחס; תכף נשמע [את הנתבעת]. צריך להביא את זה בחשבון כאשר תובעים את הסכום הזה". קרן פונה לנציג הנתבעת - מתמחה שזו הופעתו הראשונה בבית המשפט: "כאשר הגישו את כתב ההגנה, בדקו עם האנשים שהיו במקום מה היה?" - בדקנו במערכת המידע של החברה. "זו מערכת יבשה למדי. אין ספק שהגברת הגיעה והייתה לא מוכנה, השאלה היא איך היה היחס. האם מה שהיא מתארת מוגזם מאוד, או שאם היו נותנים לה עוד דקה וחצי היא הייתה מסתדרת. בשביל זה יש דיילים ב-gate, שעוזרים. כולנו עומדים ב-gate הזה ומתעצבנים. אין פה הרבה עניין משפטי, יש פה עניין אנושי".

"פה לא ילחיצו אותך"

קרן עובר אל מחוץ לפרוטוקול ופונה בעיקר לנציג החברה: "האם ניסיתם לבוא בדברים, עם תודעת שירות? לפצות על הדבר הזה. אני יכול ללחוץ עליך, כי אתה חדש, שאין לך פה את הנציגים וזה פועל לרעתך ויש לי רק גרסה אחת. אני יכול להציע מחוץ לפרוטוקול: זה [פיצוי על] עוגמת נפש. אני מציע לגמור את התיק הזה ב-2,000 שקל. אדוני צריך להתייעץ עם מי שצריך להתייעץ ונעשה הפסקה?" התובעת סבורה שהסכום קטן מדי וקרן מסביר: "הבסיס הוא הטעות של גבירתי. מה שאני יכול לתת [על] עוגמת נפש - יש לזה גבולות. כאשר בית המשפט פוסק על עוגמת נפש, זה לא על בסיס של סכומים גבוהים. אני תמיד מזכיר שגם בנכות של 100% לא נותנים סכומים גבוהים, קל וחומר בתיקים אזרחיים. תחילת השרשרת הייתה טעות שלך וזה [הפיצוי] יהיה על בסיס תודעת שירות, שלא עזרו לך". הוא חוזר לנציג החברה: "נעשה הפסקה של חמש דקות ואתה תסביר שאין לך פה את הנציגים [שהיו בשטח]". החברה מסכימה במהירות וקרן משתמש בנוסח מוכן של פסק דין. כאשר התובעת מתקשה למצוא את מספר חשבון הבנק שלה, הוא מחייך: "לא צריך להילחץ, פה לא ילחיצו אותך [כמו בשדה התעופה], הכל בסדר". לתיק הוקצבו 30 דקות; קרן סיים אותו במחצית הזמן.

"1,289 אירו ללילה?! איפה ישנת?"

בדיון הבא מאחרים התובעים ברבע שעה וקרן מבקש לקבל הסבר. מדובר שוב בתביעה נגד חברת תעופה, הפעם - של בני זוג שטסו ליוון לחתונת האישה, שם התכוון הגבר להציע לה נישואין; אלא שמטענם הגיע באיחור של יממה. גם כאן, קרן מוכן היטב עם שאלות ממוקדות: "אני רוצה להבין: בסופו של דבר היו שתי מזוודות או אחת? אחת הגיעה ואחת לא?" - שתיהן לא הגיעו. "למה לא נתנו לך לקחת את תיק הגב למטוס? שלושת הדברים לא הגיעו ביום הראשון? מתי הם הגיעו בסופו של דבר? מתי הגעתם ליוון? מתי הגיעו המזוודות למחרת? באיזו שעה?" בני הזוג לא ממש עונים, אבל קרן לא מוותר - כי זוהי שאלה מרכזית לגבי גובה הפיצוי: "שאלתי שאלה מאוד ספציפית. מתי הגיעו המזוודות בסופו של דבר? כלומר, היו לכם 24 שעות בלי המזוודות. אתם מגישים קבלות בסכומים שקצת לא ברורים לי. למה זה 1,289 אירו?" - המלון. "למה מגישים את זה? את זה לא צריך לשלם [לכם]. החברה לא צריכה לשלם לך פיצוי על מלון באופן מלא". - לא נהנינו בלילה הראשון. "1,289 אירו ללילה?! איפה ישנת?" - לא, זה לשלושת הלילות. "זה לא רלוונטי", פוסק קרן. "מה זה הקבלות הבאות שצירפתם?" - קנינו מה שנחוץ. "קניתם דברים לשלושה ימים בעצם. הדברים האלה נשארו אצלכם בסופו של דבר אחר כך, מה שרכשתם". התובע מסביר וקרן מסכים: "ללא ספק - איבוד מזוודה זה מלחיץ". הוא פונה לנציג החברה: "בסופו של דבר אתם אומרים פה שלא הגיעה כבודת התובע 2, אבל הכל לא הגיע. הם הגיעו כש[רק] הבגדים לגופם ולא ידעו מה באותו יום מה הצפי. למה הצעתם להם רק 160 אירו?" - זה נוהל החברה. "על סמך מה החברה החליטה כך?"

"אני כבול על-ידי החוק"

קרן שוב יוצא אל מחוץ לפרוטוקול ופונה לתובעים: "ליבי מאוד איתכם, אבל יש חוקים ברורים מאוד לתובלה אווירית. מזוודה שהלכה לאיבוד היא מקבלת את עוגמת הנפש הכי גדולה. מזוודה שנמצאה אחרי יום - משקללים את זה. יש פסיקה חדשה על כך, שלא נותנים פיצוי על עוגמת נפש [בטיסות]. אני לוקח בחשבון את כל מה שתיארתם, ובסופו של דבר זה שיקול דעת שלי. 645 שקל שהציעו לכם - זה פחות או יותר מה שאני יכול לתת לכם לפי החוק. אם אני כותב פסק דין - זה מה שאני נותן. אני מציע לגמור ב-1,500 שקל, אין לי יכולת לתת יותר". התובעת טוענת שהם קנו בגדים ב-8,000 שקל, וקרן די נדהם: "למה אתם קונים בגדים לשלושה ימים ב-8,000 שקל? גם בארץ אני לא קונה בגדים ב-8,000 שקל. יש לכם חובה להקטין את הנזק. אתם לא יכולים ללכת לקנות בגוצ'י. אתם לא יכולים לקנות שמלת נשף ולהגיד שהחברה תשלם". הבעל מסביר שזה היה סכום ההוצאות הכולל. "זו ההצעה שלי", מסכם קרן. "אתם רוצים להתייעץ חמש דקות? בסופו של דבר זה שיקול דעת של בית המשפט. אני לא יכול לתת לכם פיצוי על עוגמת נפש. אני יכול לתת לכם על הבגדים, בהתחשב בזה שאתם נהנים מהם. אני כבול על-ידי החוק. אני נותן לכם יותר בפשרה כתודעת שירות. אם אני אכתוב פסק דין, זה יכול להיות פחות. מה שהציעו לכם היה מעט מדי; אתם מקבלים 1,000 שקל יותר. באתם למלון, זה לא שישנתם בשדה התעופה". בני הזוג ממשיכים להתווכח אך לבסוף מסכימים, וקרן מעיר: "אני עושה את זה אחרי ניסיון של הרבה תיקים אחרים ואני מאזן. אם זה [האיחור] היה ארבעה ימים - היה יותר. לא סתם שאלתי מתי קיבלתם את המזוודות". הוא משתמש שוב בנוסח המוכן ושוב סיים את הדיון בתוך רבע שעה.

השורה התחתונה: הכנה מעולה ובקיאות בפרטים מאפשרים לקרן לגשת מיד ללב העניין. הוא מדבר בשני התיקים על "תודעת שירות" ובהחלט מיישם זאת בעצמו, עם אורך רוח המובילה להסכמות שאולי רחוקות מציפיות התובעים - אבל עולות בקנה אחד עם הפסיקה וההיגיון.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 9.