האחריות של בנימין נתניהו לכך שישראל מצויה במצב המסוכן ביותר מאז מלחמת העצמאות, אינה מתמצה בחמאס ובחזית הדרום. במשמרת שלו אירן הפכה למדינת סף גרעינית, הרחוקה רק כמטחווי החלטה מייצור פצצה גרעינית וכנראה שנה-שנתיים מפיתוח האמצעים לשגר אותה. במשמרת שלו חיזבאללה הפך לצבא מאומן שבידיו לפחות 150,000 טילים מסוגים שונים. במשמרת שלו החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות בסוריה ובעירק הפכו לאיום ממשי על ישראל. במשמרת שלו חבל ארץ אחד נשרף ונבזז, חבל ארץ שני ננטש בבהלה והמדינה כולה קונה שימורים ופנסים. את כל זה לא יוכלו נתניהו וחסידיו השוטים לנפנף עם הצבעה על השעה 06:29 ב-7 באוקטובר. מעבר לכך שנתניהו הוא אבי-אבות הקונספציה של הכלת חמאס ושיחודו, אין דרך בעולם בה ניתן לפטור אותו מכל מה שקרה סביבנו ב-15 שנות שלטונו. זאת אומרת, יש דרך: לשקר ולהכפיש ולעוות כדי להפיל את זה על כולם חוץ ממי ששולט במדינה כמעט חצי דור. לא אתפלא אם זה יגיע מתישהו, ולא אתפלא אם רבים יקנו את זה – כמו את התרעלה הנשפכת עלינו מאז 8 באוקטובר. אבל אני מקווה שזה כבר באמת יהיה שקר אחד יותר מדי וגדול מדי.

בינתיים, ישראל שוב הופכת למדינה מבודדת שקשה מאוד להגיע אליה וקשה מאוד לצאת ממנה. ביטולי הטיסות – חלקם לחודשים רבים קדימה – הם כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם גם חברות ספנות יחליטו להדיר את רגליהן מאיתנו, ולו לכמה ימים. כמעט כל סחר החוץ שלנו נעשה דרך הים – החל מייבוא גרעיני חיטה וכלה בטנקים, החל מייצוא כימיקלים וכלה בציוד רפואי. בלי טיסות אפשר להסתדר; בלי הפלגות – ממש לא. טיסות הן חשובות ונוחות בעיקר במישור האישי; הפלגות הן קיומיות במישור הלאומי. לא מדובר רק בתחבורה. ההיי-טק שלנו, קטר הצמיחה מספר אחת של המשק, תלוי בהשקעות זרות – הן בהזרמת הון, הן בהנפקות והן במיזוגים ורכישות. אם ישראל תהיה מדינה מצורעת מבחינה דיפלומטית, משפטית ומוסרית – יגבר הלחץ על המשקיעים להדיר את רגליהם ממנה. במובן הזה, החלטות של בתי הדין בהאג – מקוממות ומעוותות ככל שיהיו – עלולות להנחית עלינו מכה כלכלית קשה. מי שמזלזל בהן, מי שמנופף בדגל "עם לבדד ישכון", אינו יודע מה הוא סח במקרה הטוב, והוא אידיוט מסוכן במקרה הגרוע. אין מדינה אחת בעולם, כולל החזקות שבהן, היכולה לחיות לבדה; ראו מה קורה לאלו שמנסות, דוגמת קוריאה הצפונית. הבידוד הגובר הזה אינו רק תוצאה של המלחמה בעזה, אשר סביבה יש מסע של צביעות ואנטישמיות, הנעזר בבכירים ישראלים מופקרים המספקים תחמושת לאויבינו (מיד נעסוק באחד מהם). ישראל נכנסה ל-7 באוקטובר עם גרעון במוניטין הבינלאומיים שלה, בשל ההפיכה המשטרית שאיימה לקעקע את יסודותיה הדמוקרטיים. ב-6 באוקטובר לא ניתן היה להתחייב שהמשטר בישראל ימשיך להיות דמוקרטי-ליברלי-נאור, שכן כמו במדינות זכורות לרע דוגמת הונגריה, פולין וטורקיה – הממשלה ביקשה להסיר מעל עצמה כל רסן תוך התעלמות מוחלטת מהקרע האיום בחברה ומאזהרותיהם של אלפי מומחים בכל התחומים. יריב לוין מדבר בגלוי על חזרה למה שהוא מכנה "הרפורמה" ושמחה רוטמן עושה את זה בפועל. אם עד לפני עשרה חודשים עוד ניתן היה, איכשהו בדוחק, לתת להם ליהנות מן הספק – כיום רק עיוור, חרש, שוטה וקטן יוכל לטעון שהמהלכים הללו לא פגעו במדינה בצורה קשה והרת אסון. להמשיך אותם כעת – זה כבר לא רק טמטום ורשלנות; זה פשע זדוני.

כבר ציינתי, כי בנימין נתניהו מעמיד את ישראל בפני איום קיומי לא רק מצד אירן ושלוחיה, אלא גם בכך שגרם לקרע עמוק בתמיכה האמריקנית בישראל. מה שהיה אחד הנושאים היחידים עליהם הייתה במשך שנים הסכמה דו-מפלגתית מקיר לקיר, הפך לסוגיה שבמחלוקת בין הרפובליקנים לדמוקרטים. בעוד הראשונים מפגינים ברובם תמיכה רחבה ואף מלאה בישראל, בקרב האחרונים גדל מספרם של הקולות הביקורתיים ואף המתנגדים. עדות בולטת לכך הייתה בנאומו של נתניהו בקונגרס: מחצית מחברי הסיעה הדמוקרטית נעדרו ממנו. נכון שחלקם מסתייגים רק מנתניהו ולא מישראל, ונכון שהסיבות למגמה זו הן גם אמריקניות פנימיות, אבל לנתניהו ומדיניותו – כולל העדפתו הברורה לרפובליקנים ולדונלד טראמפ – יש בכך חלק משמעותי. נשוב ונאמר: בלי ארה"ב – ישראל לא תשרוד. חד וחלק. ראו כיצד אנחנו זקוקים כעת לאמריקנים עצמם ולקואליציה בראשותם אל מול המתקפה האירנית, כפי שהיה גם ב-13 באפריל. שיהיה ברור: אין בכך שום פסול; בעלות ברית מסייעות זו לזו, ואין שום טעם בגאוותנות ריקה כאילו ביכולתנו להתמודד לבדנו עם מאות ואולי אלפי טילים וכטב"מים. אבל מי שמסכן את ההתגייסות הזאת ואת התמיכה הציבורית בה בארה"ב – מסכן את קיומה של המדינה. לא מדובר בחששות בעלמא. וושינגטון פוסט פרסם השבוע סקר שערכה מועצת שיקגו לעניינים בינלאומיים: 55% מהאמריקנים מתנגדים לשיגור כוחות להגן על ישראל אם תותקף בידי שכנותיה ורק 41% תומכים; התשובות היו כמעט זהות במקרה של מתקפה אירנית. שיעור התמיכה הוא הנמוך ביותר ב-14 השנים בהן המועצה בוחנת שאלה זו: אשתקד הוא עמד על 47% והשיא היה לפני שלוש שנים עם 53%. בקרב הרפובליקנים התמיכה היא 55%, ובקרב הדמוקרטים – 35% בלבד. הסקר נערך בסוף חודש יוני, לפני נאומו של נתניהו בקונגרס (בו ניסה לחדש את הברית חוצת המפלגות) ולפני המתיחות הנוכחית. זוהי נורת אזהרה אדומה בוהקת: לא כל ממשל ילך נגד דעת הקהל, ודאי אם היא תהיה מובהקת.

בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר הם יריבים המתמודדים על קולות הימין הקיצוני, ואשר רצו יחדיו בבחירות האחרונות רק בתמרוצו של בנימין נתניהו (שהפקיר בידיהם שניים ממשרדי הממשלה החשובים ביותר, ומאפשר להם לסחוט אותו בסוגיות הרגישות ביותר בשל שיקוליו האישיים). הם נפרדו מיד אחרי הבחירות, ומאז מנהלים מאבק צמוד גם על ההצהרות המופרעות ביותר ועל ניהול המשרד המופקר ביותר. השבוע היוצא היה של סמוטריץ, "בזכות" שתי אמירות בתוך יום אחד. תחילה התייחס סמוטריץ' לרצועת עזה: "אנחנו מכניסים סיוע כי אין ברירה. אי-אפשר במציאות העולמית של היום לנהל מלחמה. איש לא ייתן לנו להמית ברעב 2 מיליון אזרחים, למרות שזה אולי צודק ומוסרי עד שלא מחזירים את החטופים שלנו - הומניטרי תמורת הומניטרי. נכון, מוסרית אין מה לעשות, כי חיים היום בתוך מרחב. צריך לגיטימציה בינלאומית למלחמה הזאת. הצבא לא אומר את האמת בעניין הזה. צריך אוכל וקצת תרופות ומינימום סניטרי, וזהו, זה דורש מעט מאוד כוחות. אי-אפשר להשמיד את חמאס צבאית ואזרחית בלי לשלוט בסיוע ההומניטרי". בעברית פשוטה: אני מאוד הייתי רוצה להמית ברעב את תושבי רצועת עזה, ואני גם יכול מבחינה טכנית לעשות את זה – אבל ידי קשורות בגלל מה שיגיד העולם. להגיד את זה בקול רם ובכנס פומבי, אחרי שראינו מה הולך בהאג ואחרי ששמענו מה אומרות אפילו המדינות הידידותיות ביותר כלפינו – זה מופרע. לאחר מכן דיבר סמוטריץ' על מה שאמור להיות תפקידו העיקרי – שר האוצר. "אנחנו כבר בעיצומם של דיוני עומק על התקציב. אני לא בטירונות, ועם כל הכבוד, [הממונה על התקציבים] יוגב גרדוס לא אומר לי לפתוח שעון וקובע לי לוחות זמנים. יהיה תקציב בזמן והוא יהיה אחראי, והוא יתן מענה לכל צורכי המלחמה, בחזית ובעורף ובאחריות כלכלית. אני חושב שאנחנו מנהלים את הכלכלה היטב". לדבריו, הכלכלה הישראלית נכנסה חזקה למלחמה, תצא ממנה חזקה עוד יותר ותתאושש במהירות. בעברית פשוטה: הנוהל הקבוע והתקין להכנת תקציב המדינה לא מעניין אותי, עמדותיהם של אנשי המקצוע לא מזיזות לי את קצה הזרת, מגיע לי צל"ש על הניהול הכלכלי של המלחמה והכל פה יהיה נפלא. להגיד את זה בקול רם לאמצעי תקשורת חשוב, אחרי שכולנו ראינו את נתוני המקרו וכולנו מרגישים את כלכלת המיקרו – זה מופקר.

פגרת הכנסת הייתה כל כך חשובה לקואליציה לא רק משום שנחמד מאוד לקבל משכורת בלי לעבוד ולצאת לנופש שמיליוני ישראלים יכולים רק לחלום עליו. זה היה חשוב משום שבזמן פגרה אי-אפשר לפזר את הכנסת ולהקדים את הבחירות – מה שנותן לממשלה שלושה חודשים של ביטחון קיומי (מה שאין למדינה, אבל הרי יש סדרי עדיפות). אם עד סוף אוקטובר לא ניתן להפיל את הממשלה, מדוע בנימין נתניהו לא הולך עכשיו לעסקת חטופים והפסקת אש? השאלה הזו מבוססת על ההנחה, שנתניהו מטרפד עסקה משום שהוא חושש שתוביל לפרישתם של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ואולי כמה מחברי הכנסת של הליכוד, וכך ממשלתו תיפול. להנחה הזאת שותפים יואב גלנט, בני גנץ וגדי איזנקוט – שיודעים משהו על ביטחון בכלל ועל המלחמה הנוכחית בפרט – והיא גם נתמכת בכך שכל ראשי מערכת הביטחון תומכים בעסקה המוצעת ורק נתניהו מתנגד (ומשתמש בצורה רודנית בסמכותו כדי שלא להעלות אותה להצבעה בקבינט, מתוך ידיעה שיש לה רוב). אבל אולי הימנעותו של נתניהו גם כעת מלמדת, שהשיקולים שלו הם באמת ביטחוניים ושהוא באמת חושב שזוהי עסקה מסוכנת וניתן להשיג טובה יותר. מצד שני, היא יכולה לנבוע מכך שהחשש הפוליטי שלו הרבה יותר עמוק: עסקה עלולה לגלות איזה מחיר נורא שילמנו בחיי החטופים בחודשים שחלפו, והציבור לא ישלים איתו; נתניהו, הדחיין הכרוני, מעדיף לדחות כמה שניתן את הרגע הקשה הזה. חוץ מזה, עסקה בדרום יכולה למנוע הסלמה בצפון ולקרב את קץ המלחמה – ואז ייעלמו התירוצים להימנעות מוועדת חקירה ממלכתית ואולי גם מבחירות. כל התשובות אפשריות; מתוך היכרות עם נתניהו, הסיכויים נוטים יותר לעבר השיקול הפוליטי והאישי.

א. חברות התעופה הזרות הפסיקו את הטיסות לישראל כבר בתחילת המלחמה. אבל משום מה, משרד התחבורה שוב נתפס מופתע ולא מוכן לארגן פתרונות חילופיים. וזה כאשר מספרים לנו על מוכנות מלאה לקראת המתקפה האירנית. לכו תאמינו. ב. אין רבים שהיו קורבן להתקפות השפלות ביותר של תעשיית הרעל הביביסטית כמו גדעון סער. אבל הוא לא הכחיש את הפלרטוט שלו עם נתניהו על האפשרות שיקבל, בעיצומה של מלחמה, את תיק הביטחון במקומו של איש מקצוע מנוסה. למה? כי לפי כל הסקרים, הקריירה הפוליטית שלו גמורה. סער זגזג השבוע בנושא, אך אם כן יבצע מהלך כזה – יוכיח שהוא דווקא שותף ראוי לנתניהו: האינטרס האישי מעל הכל. ג. הפתעה הפתעה: החרדים לא התייצבו בהמוניהם בלשכת הגיוס, ומספר הפורעים היה גדול בהרבה ממספר המתגייסים. במה שכנראה הפך לנורמה במחוזותינו, חלקם אף פרצו לבקו"ם. קשה להאמין שהביזיון הזה ישנה את מדיניותה של ממשלת הביזה הנוכחית, גם בעיצומה של מלחמה בה צה"ל זקוק נואשות ל-10,000 חיילים נוספים. שהרי כבר אמרנו: מהי טובת המדינה לעומת הצרכים הפוליטיים.