3. בשביל לריב מספיק אחד, בשביל הסכמות צריך שניים. כאן נכנסים לתמונה מי שעמדו/עומדים מול לוין – אסתר חיות, עוזי פוגלמן ויצחק עמית. הם שגו בצורה קשה כאשר רק אמרו שהם מתנגדים נחרצות להצעותיו של לוין וכאשר אמרו שהרפורמה האמיתית היא תוספת שופטים ומשאבים למערכת. כך נוצר הרושם, כנראה המוצדק, שהמערכת והעומדים בראשה אינם מוכנים לשום שינוי, גם אם יש לו רוב ברשות המחוקקת – מצב בעייתי, בלשון המעטה, במדינה דמוקרטית. הטעות של חיות, פוגלמן ועמית היא בכך שאינם מבחינים בין פסול לבין שגוי. רוב לממשלה בוועדה לבחירת שופטים – פסול. גיוון ההרכב שלה – לכל היותר שגוי. מינוי נציב התלונות בידי הכנסת – פסול. העברת מינויו לוועדה לבחירת שופטים – לכל היותר שגוי. וכך הלאה (אגב: הח"מ סבור ששני אלו אינם שגויים אלא נכונים או לכל הפחות אפשריים). אבל הם לא הגישו שום הצעות חלופיות, ופורמלית גם לא היו חלק מהדיונים על מתווה הרצוג. יש לנו מערכת משפט טובה, כפי שאני יכול להעיד אחרי מאות ביקורים בבתי המשפט בכל הארץ. מצוינת? לא. מושלמת? ודאי שלא. יש מה לתקן? כן. מותר לתקן? ודאי שכן. וזה חל מבתי המשפט לתביעות קטנות ועד בית המשפט העליון, מנושאים של יעילות ועד סוגיות של זכות עמידה. כאשר המערכת מתבצרת, אומרת שהיא מקדמת בברכה ביקורת אבל הודפת אוטומטית ובצורה מוחלטת כל הצעה ואינה מציעה דבר ביוזמתה – היא שוגה בצורה קשה ופוגעת בעצמה ובציבור. לא מאוחר לשנות את הגישה הזאת. 4. הסכמות הושגו בימי מרים נאור ז"ל ואיילת שקד תבלח"א. הרכבו של בית המשפט העליון שמרני כפי שלא היה מעולם (אם בכלל יש משמעות לאבחנה הזאת בין "שמרן" ל"ליברל"). באותה תקופה מונו עשרות שופטי שלום ומחוזי, שהם הקאדר המרכזי לשופטי העליון. למה זה התאפשר? כי שקד רצתה לשנות, לא להרוס; היא רצתה לפעול, לא להשתלט. לוין רוצה להשתלט על מערכת המשפט, כי הממשלה הזאת רוצה להשתלט על כל דבר: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הספרייה הלאומית, תאגיד כאן, נציבות שירות המדינה. בן-גביר כבר השתלט במידה רבה על המשטרה, בדיוק בדרך בה לוין רוצה לפעול – המינויים הבכירים. דווקא בגלל זה, עצמאות בתי המשפט מעולם לא הייתה חשובה כל כך. הכנסת כבר מזמן אינה מרסנת את הממשלה, ודאי לא בעידן החוק הנורבגי. אין לנו חוקה ומגילת זכויות המעגנות את זכויות היסוד. איננו כפופים לבתי דין בינלאומיים. התקשורת חלשה וסובלת מקשיים כספיים קיומיים. נותרו רק בתי המשפט – וזו בדיוק הסיבה שהם מנסים להשתלט עליהם. 5. מי שיכול במידה רבה לפתור את המשבר הנוכחי הוא השופט יוסף אלרון, אם יודיע על הסרת מועמדותו לנשיא בית המשפט העליון. אפשר להסתפק בסיבה פשוטה: אלרון פורש בספטמבר הבא, כך שאופק הכהונה שלו הוא שמונה חודשים בלבד - וזה ללא העובדה שאין לו סיכוי להיבחר. אלרון הגיע בעמל קשה וראוי להערכה ממעברה בחיפה לראש הרכב ולפליליסט המוביל בבית המשפט העליון. מדוע הוא צריך שבערך ויקיפדיה שלו ייכתב גם שהיה חלק מעימות חסר תקדים בין הרשויות? הסרת המועמדות היא הדבר הנכון לאלרון ולבית המשפט. 6. הכי מקוממים במצב הנוכחי הם החרדים. לפחות נכון להבוקר (15.12.24), הם אומרים שלא יקדמו את חוקי הרפורמה לפני שיוסדר נושא הגיוס. במילים אחרות: הפיכה תמורת השתמטות. הם לא יתנו לפגוע בדמוקרטיה, כל עוד לא יפגעו בצה"ל. כעת לניחושים: מה יקרה? א) לוין יסוג מן הרפורמה. ב) החרדים יוותרו בנושא הגיוס. ג) שניהם יעברו. דומני שההימור אינו קשה מדי.