• רומן זומפולינסקי נמנה על אנשי הזוֹנְדֶרְקוֹמַנְדוֹ היהודים, עליהם הוטל להפשיט את הקורבנות, לשרוף את הגופות ולטפל ברכוש השדוד. מוצאו היה מלודז' והוא מסר את עדותו ב-24 במאי 1945.

נאסרתי ב-1939 משום שאני יהודי. אני בן 22. הייתי במחנות עבודה שונים עד שנשלחתי לאושוויץ בסוף 1943. הועברתי ל[ברגן-]בלזן בדצמבר 1944. בזמן שהותי באושוויץ עבדתי במשך שלושה חודשים במשימות שונות באחד מתאי הגזים והמשרפות. [זומפולינסקי נמנה על אנשי הזוֹנְדֶרְקוֹמַנְדוֹ היהודים, עליהם הוטל להפשיט את הקורבנות, לשרוף את הגופות ולטפל ברכוש השדוד]. מי שהועסקו בעבודה הזאת קיבלו מזון טוב יותר מאשר יתר האסירים, בשל טיבה של עבודתם. אולם לאחר כשישה חודשים הם עצמם מתו בתאי הגזים משום שהס"ס ניסה לשמור בסוד את המתרחש בתאי הגזים. אני נמלטתי מגורל זה משום שחליתי בטיפוס והועברתי לבית חולים ומאוחר יותר לבלזן. להלן תיאור של תא גזים ומשרפה אלו [תאים 3-2, מול הכניסה לבירקנאו] ושל האירועים שאירעו בהם. לאלו שנבחרו נאמר שהם הולכים להתרחץ. הם נכנסו לחדר הראשון של הבניין, שם התפשטו וניתנו להם מגבת וסבון. החדר הכיל בערך 500 איש [בפועל: 2,000 איש בכל תא]. לאחר מכן נכנסו לחדר השני, שיצר את הרושם של חדר מקלחות ובו רצפת אבן ומדפי עץ נמוכים. מהתקרה ירדו ראשי מקלחות. כאשר הם היו בפנים, הגז הוחדר בידי איש ס"ס ששהה בחדר בקרה מרכזי מתחת ל"חדר האמבטיה". [גבישי הגז ציקלון-בֶּה הוחדרו דרך עמודים שהותקנו בתקרת תא הגזים ולא מתחתיו. גבישי הגז אוחסנו מתחת לתאי גזים 2 ו-3]. האנשים היו צורחים וצועקים מכאב, אבל מי שבחוץ לא יכול היה לשמוע את הקולות בשל נגינתה של תזמורת בחוץ ובשל רדיו בפנים. אלו שהיו בתא מתו בתוך שלוש עד חמש דקות. לאחר מכן הופעלו מאווררים כדי לפנות את הגז מהתא. כאשר התא היה נקי מהגז, העובדים ואני ביניהם היו נכנסים דרך דלת בקצה החדר ואוספים את הגופות. הגופות הונחו במדרון שהשליך אותן לחדר תת-קרקעי שהיה מחובר לתנורי המשרפה. בחדר הזה הגופות נקלטו מהמדרון בעגלה רכינה, שנסעה על מסילה ויכלה להכיל בערך שמונה גופות בבת אחת. העגלה גולגלה אז בידי עובד לרציף, ממנו הועברו הגופות לאלונקת ברזל, שהבסיס שלה כלל שלושה מוטות ברזל. האלונקה גולגלה על מסילה לתוך פי התנור. שם הופלו הגופות לתוך הלהבות בידי מפעיל האלונקה, אשר הפעיל מנופים שפתחו את מוטות הברזל שבתחתית. הגופות הושמדו בתוך כשלוש דקות. [למעשה נדרשו 30-25 דקות לשריפת ארבע-חמש גופות]. הגז ללהבות הכיל עץ ודלק. [שומן הגופות עצמן היה חומר הדלק לבעירתן]. איש הס"ס שהיה אחראי על הקבוצה הזאת היה אוֹבֶּרְשַרפיהרֶר [סמל] [אוטו] מוֹל. אני מעריך שבשלושת החודשים בהם אני עבדתי בתא הגזים ובמשרפה הללו, מתו כך 200,000 איש. [ייתכן שהמספר אף היה 300,000].

• אניטה לסקר-וולפיש היא צ'לנית בעלת שם עולמי. היא נולדה בעיר ברסלאו (כיום וורוצלב) בשנת 1925 והחלה לנגן בצ'לו בילדותה. לאחר שניסתה לעבור לאזור החופשי של צרפת באמצעות אישורים מזויפים, נכלאה לסקר ובסוף 1943 נשלחה לאושוויץ. האסירה שקלטה אותה שאלה מה עשתה לפני שנאסרה, וכאשר השיבה לסקר שהייתה צ'לנית – צורפה לתזמורת המחנה בידי הכנרת הנודעת אלמה רוזֶה-מאהלר, אחייניתו של גוסטב מאהלר. התזמורת ניגנה ליד שער היציאה ממחנה-האם, בשעות היציאה לעבודה והחזרה ממנה. בנובמבר 1944 נשלחה לסקר לברזן-בלזן ושם ניצלה. נינתה קרויה על שמה של רוזה-מאהלר, שנספתה באושוויץ ב-1944. היא מסרה את עדותה ב-9 במאי 1945.

אני בת 19, יהודיה גרמניה. נאסרתי בספטמבר 1941 בשל שימוש במסמכי זהות מזויפת, שקיוויתי שיעזרו לי לברוח מגרמניה. נשארתי בכלא ברסלאו עד דצמבר 1943, כאשר הועברתי לאושוויץ. לבסוף הועברתי לבלזן בנובמבר 1944. הייתי חברה בתזמורת המחנה באושוויץ, והבלוק בו גרתי היה במרחק של 50 מטר בלבד מהמשרפות. [בתשלובת מחנות אושוויץ היו שבע תזמורות, שהורכבו ממנצחים ונגנים מקצועיים. הן ניגנו בעת יציאת האסירים לעבודה ובשיבתם ממנה, הופיעו בקונצרטים לפני סגל המחנה ובמקרים נדירים – גם בפני האסירים. לסקר הוצבה בתזמורת הנשים שפעלה במחנה בירקנאו. האחרות היו במחנה הראשי, תזמורת גברים בבירקנאו ותזמורת בבּוּנָה-מוֹנוֹביץ']. אני מבקשת לתאר תחילה את הרצח ההמוני של אסירים בתאי הגזים ובאש. כאשר הגיעו קבוצות של אסירים, נערכו בתחנת הרכבת סלקציות של מי שנועדו להירצח. סלקציות נוספות נערכו במחנה עצמו ובבית החולים. הייתי עדה לעיתים קרובות לסלקציות כאלו. נשים וילדים, בעיקר חולים, נלקחו ראשונים. נערכו גם סלקציות ללא הבחנה, כנראה כדי שהמספרים הדרושים יחוסלו. המתים נשרפו בקרמטוריום, כמותו היו כמה וכמה במחנה. [בתקופה אותה מתארת לסקר, היו בבירקנאו ארבע משרפות שתפוקתן הגיעה ל-20,000 גופות ביום]. אני זוכרת במיוחד את הגעתם של כמה אסירים הונגרים במאי 1944. המחנה לא יכול היה לאכסן אותם ואלפים נשלחו לקרמטוריום. [החיסול ההמוני והמיידי של רוב יהודי הונגריה היה מתוכנן מראש ולא נבע מחוסר מקום לשכנם באושוויץ]. אפילו המשרפות לא הספיקו, כך שרבים הושלכו לתוך שוחות בהן בערה אש. אני עצמי לא ראיתי מישהו חי מוכנס לאש, אבל שמעתי בלילה את הצעקות והצרחות של ילדים ונאמר לי תכופות שהם נשרפים חיים. השלב הספציפי הזה נמשך חמישה-שישה שבועות [בחודשים מאי-יולי 1944]. יכולתי להיות עדה לרבים ממעשי הרצח הללו, משום שהייתי חברה בתזמורת שניגנה לאנשי הס"ס, ולעיתים קרובות הפעילו אותנו כאשר נערכו הסלקציות של הקורבנות וכאשר הגופות נשרפו במשרפות. [שנים רבות מאוחר יותר הכחישה לסקר את הטענה לפיה התזמורת הצטוותה לנגן בעת הסלקציות והרצח. אולם קיימות עדויות נוספות על כך שהתזמורת ניגנה בזמן הסלקציות – אך לא בזמן ההמתה בתאי הגזים].