בסגנונו הייחודי, דונלד טראמפ זיהה משהו שאינו אוהב ופעל להרוס אותו: סיוע החוץ, אותו הורה להקפיא. אלמלא צו שיפוטי שבלם את המהלך, ייתכן שחלק גדול מהתקציב האמריקני היה סובל גורל דומה. אבל כאשר מדובר בקיצוץ רגולציה – טראמפ הוא חלק ממגמה עולמית. מבואנוס איירס ועד דלהי, מבריסל ועד לונדון – פוליטיקאים מתחייבים לחתוך את הביורוקרטיה ולשחרר את הכלכלה. אם תיעשה בצורה נכונה, מהפכת האנטי-ביורוקרטיה יכולה להגדיל את החרות, להאיץ את הצמיחה, להוריד את המחירים ולעודד טכנולוגיות חדשות – צופה אקונומיסט. אבל טראמפ עלול להוציא שם רע לדה-רגולציה. הדחף שלו להתחיל בהריסה של חלקים חיוניים בממשל לפני אתחול אלה שהוא מחבב, הוא נוסחא לסבל אנושי ולנזק כלכלי. השאלה היא כיצד לבצע רפורמה נועזת דיה כדי שתהיה משמעותית, והגיונית דיה כדי להצליח. האמביציה נחוצה ולו רק בגלל ההיקף העצום של הכללים. ניתוח אקונומיסט מעלה, שהאמריקנים מוציאים בשנה 12 מיליארד שעות על ציות לכללים פדרליים. החוק הפדרלי משתרע על פני 180,000 עמודים, פי תשעה מאשר בשנות ה-1960. בשנתיים האחרונות העביר הפרלמנט האירופי כפליים חוקים מאשר הקונגרס האמריקני. העסקים באיחוד האירופי מחויבים למלא למעלה מ-1,000 סוגים של טפסים, מה שעולה לעסק ממוצע בדנמרק 300,000 אירו בשנה. התרחבות הביורוקרטיה משקפת את השינויים בעולם. האינטרנט מחייב מדינות לקבוע כללים להגנה מפני הונאות מקוונות; התחממות כדור-הארץ מצריכה הגבלות על פליטת החמצן. הממשלות מוצאות שנוח יותר להטיל על אחרים את עלויות הציות. אחרי המשבר הפיננסי של 2008, מתן אמון בשווקים נראה כתמימות והבוחרים דרשו יותר רגולציה. ככל שהזדקנו והתעשרו, יש להם יותר מה להפסיד והם רוצים יותר הגנה ממשלתית. הבעיה היא שגם אם קבוצות מוגדרות נשכרות מהכללים, החברה בכללותה נושאת בעלויות. הקמת בניין הפכה למשימה סבוכה ומחירי הדיור עולים. אין ספור הליכים משפטיים מעכבים ומייקרים פרויקטים בתשתיות. יש לעבור עשור של ייסורים כדי לקבל רשיון כרייה בארה"ב. רגולציית-היתר פוגעת בצורה הקשה ביותר בעסקים הקטנים וביזמות. חוקים גוררים חוקים, כאשר הרגולטורים מוצאים עניינים חדשים להסדיר. הנטל הביורוקרטי והזדקנות האוכלוסייה הפכו את הצמיחה בעולם העשיר לזחילה. זו הסיבה שדה-רגולציה כה חשובה. היא השיגה תוצאות מעולות בבריטניה של מרגרט תאצ'ר, בהודו בתחילת שנות ה-1990 ובדרום אירופה בעשור שעבר; מהלכיו של הנשיא חאווייר מיילי הוזילו חלק מהייבוא ב-35% והחזירו את ארגנטינה לצמיחה. זהו רגע נדיר בו פוליטיקאים משני הצדדים מסכימים: הימין מעלה על נס את החופש הכלכלי, והשמאל – את היכולת לממן מדינת רווחה. אבל המסלול זרוע מוקשים, מזהיר אקונומיסט, משום שיש צורך בנועזות ולא בפזיזות. אם טראמפ נחוש ליצור אפליה, לפטר עובדים ולהקפיא תקציבים מתוך הנחה שזה מה שישחרר את המשק – הוא שוגה בענק. חוקים וממשלה חיוניים בכל חברה. בלי חוקים לבטיחות מזון, סימון כבישים או הון בנקאי, ובלי הפקידים לאכוף אותם, החיים יהיו קצרים יותר ובטוחים פחות. במקומות אחרים הסכנה היא הססנות, במיוחד באירופה הצומחת באיטיות, שאין ספק שהיא זקוקה למשרד התייעלות משלה כדי לחתוך את הביורוקרטיה. הדבר יצריך אומץ פוליטי. כל פיסת רגולציה מועילה לרבים, אך גורמת הפסדים כבדים למעטים – כך שהרפורמות נתקלות בהתנגדות של עסקים, איגודים מקצועיים ופעילי איכות הסביבה. אין פלא, אפוא, שמחצית מהרפורמות בתחומי החשמל והעבודה שהוכרזו בעולם העשיר ב-30 השנים האחרונות לא יושמו. הסכנה היא שמשני עברי האוקיינוס האטלנטי, גם הפעם הדברים לא ייעשו כהלכה.