בראייה של רטרוספקטיבה היסטורית ניתן לקבוע שאירוע זה היה תחילת הנפילה של משה סנה. שכן, עד לאותו רגע נחשב סנה למנהיג - אולי ה-מנהיג הבולט ביותר בסביבת בן-גוריון. בן-גוריון צירף אותו להנהלת הסוכנות, הממשלה שבדרך, וכאמור גם לראשות המטה הארצי של ההגנה והפך אותו לאחד מיועציו הקרובים ביותר. ההיסטוריון זאב צחור כתב בספרו 'החזון והחשבון' כי "בן-גוריון חשב בשנות ה-40 שסנה הוא המחונן שבמנהיגות הצעירה של היישוב". ומוסיף בנו, אפרים: "זו לא הייתה דעתו האישית של בן-גוריון בלבד. הדעה שרווחה בציבור באותן שנים הייתה כי אבא הוא יורשו הטבעי של בן-גוריון בהנהגת המדינה". לא רק מהבן ומהיסטוריונים ניתן ללמוד זאת, אלא גם מיריב פוליטי מהקצה השני של המפה הפוליטית. כשראיינתי את משה נסים, שהיה מראשי המפלגה הליברלית בליכוד, שאלתי אותו האם כשמפלגתו התאחדה עם חרות של בגין היה מובן מאליו שמי שינהיג אותם יהיה בגין. נסים השיב בחיוב ואז הוסיף שאם משה סנה היה נשאר בציונים הכללים (הגלגול הראשון של המפלגה הליברלית) - שם, לא ייאמן, היה בתחילת דרכו כבחור צעיר - בהחלט ייתכן שהוא היה מאפיל על בגין במנהיגותו, בכריזמה שלו ואפילו ביכולת הרטורית שלו. אגב היכולת הרטורית, מכירים את אמרת הכנף: "יש להגביר את הקול כשאתה קורא משפט זה, שכן הטיעון חלש'"? ובכן, יש מצב שהקרדיט למכתם מפורסם זה שייך למשה סנה. במהלך התחקיר שעשיתי לצורך כתבה זו, מצאתי שבאחד מעיתוני התקופה נכתב שאת ההנחיה הזו הוא כתב לעצמו באחת הפסקאות של נאום אקראי שנשא. התנגדותו של סנה לפירוק תנועת המרי ולהפסקה בלחימה נגד הבריטים היו רק הסיפתח לקרע בינו לבין בן-גוריון. בהמשך דרכו הוא הפליג לאזור שמתי מעט בציבוריות הישראלית - בוודאי בהנהגה שלה - הגיעו אליו: הזדהות טוטאלית עם בריה"מ והקומוניזם. איך אתה מסביר את זה, שאלתי את בנו. "תראה", הוא הגיב, "בתחילת שנות ה-50 העולם עמד בפני מלחמת עולם שלישית, על-רקע מלחמת קוריאה. ארה"ב ובנות בריתה אל מול בריה"מ והגוש שלה. ואבא, כמי שאיבד את משפחתו בשואה, רצה למנוע שואה יהודית נוספת. הוא לא רצה שישראל תהיה מעורבת על-ידי תמיכה באחד הצדדים לקראת העימות העולמי המתרגש ובא. הוא רצה שישראל תהיה ניטראלית, להבדיל מבן-גוריון שהיה מזוהה עם הצד האמריקני". אבל אביך, התעקשתי, לא היה רק סוג של שוויץ הניטראלית של המזרח התיכון, אלא ממש הזדהה עם הקומוניזם. "נכון", הודה סנה, "מה שאמרתי זה תקף לגבי זה שהוא התנגד לקחת צד פעיל באותה מלחמת עולם שהוא חשש שמתקרבת, אבל בצד האידיאולוגי הוא אכן דגל בתפיסה הסוציאליסטית-קומוניסטית. אני לא מנסה ליפות ולטשטש את זה. אבל אתה צריך להבין שעד נקודה מסוימת הסובייטים היו יותר פרו ישראלים מאשר האמריקנים. הם הבטיחו לסייע לנו באופן משמעותי ועמדו בהבטחתם. כך לגבי תמיכתם בהקמת מדינת ישראל; כך לגבי הסיוע שלהם לפליטי שואה לעלות לארץ דרך נמלי הים של מדינות הגוש הסובייטי, בעוד מדינות מערביות הערימו קשיים; וכך לגבי סיוע בנשק להגנה ולצה"ל ב-1948, בעוד האמריקנים הטילו עלינו אמברגו בתחום זה. ללא הנשק הצ'כי ומטוסי הקרב הראשונים שהגיעו אלינו מהגוש הסובייטי, מדינת ישראל לא הייתה מצליחה לשרוד לאחר הכרזת המדינה ע"י בן-גוריון. אין לי ספק ששלושת המרכיבים האלה שמניתי דחפו את אבא לשם". ועדיין נראה כי לא רק הכרת הטוב עמדה ביסוד תמיכתו בברית המועצות, אלא גם ההערכה שמעצמה זו תשתלט על המזרח התיכון וישראל בתוכה ומשום כך יש לשמור איתם על יחסי עבודה תקינים. ואם כך אכן יקרה, האם יש מקום לחשוד שסנה ראה בכך אולי סוג של הימור, שיסייע לו אישית להעפיל לעמדה הבכירה ביותר? בהמשך נחפור קצת יותר בסוגיה זו.

אלא שסנה לא רק שלא עצר באדום, הוא גם התביית באטרף - בעוצמה ובמהירות של הטיל הבליסטי האירני פתאח-2 (ראש נפץ - 450 ק"ג; מהירות 18,000 קמ"ש) אל הנקודה האדומה ביותר, שהייתה במפה הפוליטית הישראלית באותה עת. ההתחלה הייתה דווקא סולידית למדי. בתחילת 1948 הוא נמנה עם מייסדי מפ"ם. אומנם מפלגה שמאלית מובהקת, אך במקביל גם ציונית מובהקת לא פחות. אלא שארבע שנים מאוחר יותר נאסר בפראג מרדכי אורן, שליח הקיבוץ הארצי של מפ"ם, יחד עם אחרים שהואשמו בריגול. אירוע זה נודע כ'משפטי פראג'. זה לא נגמר שם. פרק ב' לחיסולי סטאלין יגיע כמה חודשים מאוחר יותר, במה שנודע כ'משפט הרופאים'. שם משטר סטאלין העמיד לדין תשעה רופאים - שישה מתוכם יהודים - בהאשמה שקשרו קשר להרוג את מנהיגי בריה"מ באמצעים רפואיים ובהרעלה. בשמאל הישראלי הייתה מפלגת קיצון בשם מק"י-מפלגה קומוניסטית ישראלית (גלגולה הראשון של חד"ש של ימינו) שצידדה גם בפרשות אלה בעמדות סטלין ומשטרו. מנגד מפ"ם נקלעה לדילמה קשה: הנאמנות לאימא רוסיה אל מול הנאמנות לאחד מחבריה וגם לרופאים היהודים. בסוף מפ"ם בחרה את הבחירה המתבקשת. אלא שבתוך מפ"ם קם פלג בראשות משה סנה שצידד, כמו מק"י, ברודן הקומוניסטי. על כך אומר סנה ג'וניור: "אבא מעולם לא אמר כי האישומים נגד מרדכי אורן מוצדקים. הוא לקח את הוויכוח הזה למקום אחר - האם להיות עם בריה"מ או נגדה. הוא העדיף, כהרגלו, את העיקרי בעיניו על המשני. והעיקרי היה בניית גשר בין ישראל לבריה"מ. לי כילד בן תשע באותם ימים נחרת בזיכרון משפט שאבא אמר לי בהקשר הזה: 'עדיף לטעות עם ברית המועצות מאשר לצדוק נגדה". בעקבות זאת, בינואר 1953 הודחו ממפ"ם שלושה חברי כנסת מהפלג של סנה במפלגה וחסידיו גורשו מקיבוצי השומר הצעיר. "בקיבוצי מפ"ם הופעלו לחצים ברוטליים כנגד מי שכונו 'הסנה'איסטים'", מגולל סנה. "השיטה הייתה כינוס אסיפת קיבוץ, בה דיבר בדרך כלל המנהיג המיתולוגי יעקב חזן. לאחר מכן נערכה הצבעה ובעקבותיה גורשו נאמני אבא. קשה לתאר את אכזריות המעמד. מדובר היה בחברים ותיקים שלחמו במלחמת העצמאות והיו ממקימי הקיבוץ. בישראל של שנת 1953 משמעות עזיבת הקיבוץ הייתה אובדן קורת גג ופת לחם. אבל להנהגת מפ"ם והקיבוץ הארצי הייתה חשובה יותר ה'קולקטיביות הרעיונית' על פני שיקולים אנושיים 'זניחים'". ח"כ סנה הכריז עם חבריו הפורשים על הקמת סיעת שמאל, אלא שבחלוף שנה הוא הבין שהסיכויים האלקטורליים של סיעה זו נמוכים ביותר - בין היתר משום שרבים מנאמניו חששו להיות נזרקים מהקיבוצים - ומשום כך הוא החל לקיים מגעים לאיחוד עם מק"י, השמאל הקיצוני ביותר באותם ימים, שלימים, כאמור תהפוך למפלגת רק"ח ובהמשך למפלגת חד"ש של ימינו אלה. אגב, גם בשנת 1953 הגלגול הראשון של חד"ש, כלומר מק"י, הייתה מפלגה יהודית-ערבית. רק שהיום יש בה יהודי אחד לקישוט (עופר כסיף) ואז היו שלושה ח"כים יהודים אל מול שני ח"כים ערבים. במסגרת הפרויקט 'צופן גנטי' ראיינתי עד כה עשרות ידועי שם. אין ספק שאפרים סנה הוא מהבולטים שבמרואייניי - אם לא ה-בולט שבהם - שמעריץ, פשוט כך, את אביו. זה ניכר בכמעט כל משפט שני שלו ובעיקר בכל עת שעצר את שטף דיבורו ורץ לספרייה, כדי לקחת את אחד מהספרים שכתב אביו, לדפדף עד שהגיע לעמוד הרצוי ואז לצטט מילה במילה בהטעמה רבה מדבריו. לא היה חשוב כמה זמן זה ישחית, ובלבד שהוא יצטט את דברי אביו באופן הכי מדויק. גם מטון דיבורו ושפת גופו, כשדיבר על אביו, ניתן היה ללמוד על הערצתו לדמות זו בחייו. אבל היה מקרה אחד, זניח לכאורה, שקצת עמד בסתירה למה שתיארתי זה עתה. בסוף הראיון פניתי כהרגלי לצלם את המרואיין בלוקיישנים שונים בביתו. באחד החדרים ניצב פסל של אביו על שולחן נמוך. כדי לתפוס את המרואיין עם הפסל בפריים הגיוני אחד, ביקשתי מד"ר סנה שיכרע ברך לצד הפסל. "את זה אני לא אעשה למענך", אמר לי. "מאבא שלי שמעתי לא אחת את הפסוק ממגילת אסתר: 'ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה'". נזכרתי בזה כשהגעתי לפרק הבא בחייו הפוליטיים, הסוערים ומלאי התהפוכות של משה סנה. כאן, חשבתי לעצמי, המנהיג הציוני הכל כך בולט בתקופתו, כרע ברך, ועוד איך כרע, ולפני מי!

מק"י הטילה על ח"כ מאיר וילנר, בעל החזות הפקידותית החיוורת, לקיים את המו"מ עם סיעתו של סנה. "וילנר הציג לאבא שני תנאים קשים להצטרפות סיעת השמאל למק"י: הראשון, ההצטרפות תהיה אישית של כל חבר, ולא כמיזוג בין שתי מפלגות; והשני, אבא יהיה חייב לכתוב ספר שבו הוא יסתייג לחלוטין מהציונות". משה סנה - שלא ניתן למצוא היסטוריון שפוי, שיעמיד אותו ואת וילנר באותה קומה, לשון המעטה, במנהיגות, בכריזמה וביכולת הרטורית - בלע את הרוק והסכים לשני תנאים משפילים אלה. גם כרע וגם השתחווה. אתה יודע, אמרתי לסנה, כבר דיברנו על כך שרבים ראו באביך את יורשו של בן-גוריון. ופתאום הוא מוצא את עצמו בשולי השוליים של הציבוריות הישראלית. היה רגע שבו הוא שיתף אותך בתחושת תסכול מכך? שאם רק היה מתנהל אחרת הוא היה ראש ממשלת ישראל? "לא", השיב סנה נחרצות, "מעולם הוא לא שיתף אותי באיזושהי מחשבה שאולי אם היה מתנהל אחרת הוא היה ראש ממשלה ובשל החמצה זו הוא מתוסכל או שזה גרם לו לצער. אבא שלי - כמו אנשי ציבור אחרים ורבים בתקופתו - שם את הדאגה למדינה הרבה הרבה לפני שהוא חשב על טובתו האישית והאינטרסים האישיים או הפוליטיים שלו". איך החבר'ה בשכונה אומרים? הביא משפט מחוזי. כך פוליטיקאי אכן צריך לדבר. אבל יש דבר אחד שקצת ניקר לי בראש - השם סנה. או בשתי מילים משה סנה. השם של אבא שלך היה קליינבוים והוא עיברת אותו לסנה, אני אומר לג'וניור. קליינבוים פירושו עץ קטן, כדוגמת כליל החורש. אלא שסנה זה לא עץ - זה שיח קטן. אתה יודע מה המחשבה שעוברת לי בראש, אמרתי לו, שלא סתם אביך, משה, בחר בשם סנה. כשמשה רבנו הלך במדבר, כך במקורות שלנו, הוא נתקל בסנה שבער באש ללא הרף. שם נגלה לו אלוהים ובישר לו שהוא בחר בו להנהיג את עם ישראל ולגאול אותו. יכול להיות שבמודע או שלא במודע השאיפה הכמוסה הזו הייתה המניע של אביך, משה קליינבוים, כשבחר לשנות את שמו למשה סנה? לאחר שתיקה של מספר שניות, שנדמו לי כנצח, אמר סנה: "שמע, אני חייב להודות שמעולם לא חשבתי על זה, אבל כעת אני לא יכול לשלול את התזה הזו שלך. יכול להיות שיש בה היגיון. אבל כאמור מעולם לא דיברתי איתו ולא שאלתי אותו על זה". בין כך ובין אחרת, אין ספק שסנה שילם מחיר יקר מאוד על התפנית ההשקפתית-הפוליטית המשמעותית שעשה. בנידוי, בהפיכתו למוקצה מחמת בגידה ואפילו בפגיעה בפרנסת משפחתו. אמו של אפרים, ד"ר חנה סנה, קיבלה רק חצי משרה של רופאה בעבודתה בקופת חולים הכללית, למרות שהיא ביקשה להרחיב את היקף המשרה שלה, בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה. "כן", מסכים איתי סנה בשפה יבשה ובטון שקט, "כנראה שאבא טעה כשהוא נקלע לעמדה שגרמה לו להתנתק ממפ"ם".

דוד בן-גוריון רכש לעצמו בדין מושב של זהב בקדמת ההיסטוריה של עם ישראל. אל מול כל תחזיות הזעם והחורבן שהציגו בפניו, הוא החליט בתנאים שאינם סבירים באופן קיצוני להכריז על הקמת מדינת ישראל. אם זה היה קורה בימינו ואם הוא היה שייך למחנה אחר, אין בדל של ספק שהתקשורת ברובה, כמו גם מרבית האליטה האקדמית-ביטחונית-תרבותית, היו מגדירים אותו בבוז מופגן כ"משיחיסט סהרורי" ו"אוכל מוות". ועדיין את הזכויות האדירות על התעוזה ההיסטורית הזו אין לקחת ממנו וגם לא ניתן. אבל בן-גוריון היה גם הדיקטטור הראשון (והאחרון) של מדינת ישראל. אומנם לא רודן כמו במשטרים אפלים, ברוך השם, אבל בהחלט אחד שרדף באכזריות נדירה, ואפילו ברשעות, את מתנגדיו הפוליטיים: הסגיר רבים מהם לאויבים; רמס אותם ומנע מהם להביא אפילו פת לחם לבני ביתם; נידה והדיר אותם מכל עמדות של כוח ציבורי; ולא נרתע אף מלחסום את אפשרות הבאת עצמות מנהיגם (ז'בוטינסקי) לקבורה בארץ. אך אין ספק שאל מול כל סוללת הרודנות הקרה והאכזרית של בן-גוריון שמנינו, 'גולת הכותרת', הכתם הגדול ביותר שלו, היה בירי על אוניית אלטלנה ובטבח למוות של המפליגים בה, ובתוכם גם כאלה שהניפו דגל לבן וקפצו למים (מה שהופך - רק בגין האירוע הזה - את נותני הפקודה ומבצעיה לפושעי מלחמה, על-פי כל אמת מידה משפטית). ולמה הפלגתי עד לאותה אונייה? כי מיד היא תיגע גם בסנה ובאנשיו. "בלי חרות ומק"י" הייתה סיסמתו המפורסמת של בן-גוריון, שהפכה למנטרה הפוליטית שלו. כלומר, כולם מוזמנים לקואליציה שבראשותי מלבד חרות של בגין ומק"י הקומוניסטית. אלה לא הוזמנו ובמקביל הם נרדפו ע"י בן-גוריון, כפי שכבר תיארנו, יותר מכל גורם אופוזיציוני אחר. מניעת פרנסה זה דבר אחד וירי על מתנגדים פוליטיים זה דבר אחר לגמרי. הסנגורים השוטים של בן-גוריון בפרשת אלטלנה טוענים ש"לא הייתה לו ברירה. אם הנשק היה מגיע לאצ"ל לא הייתה קמה מדינה". עזבו את זה שאם זו הייתה הסיבה היה ניתן לכתר את האונייה ולהשתלט עליה כמו, להבדיל, על המרמרה, מבלי הצורך לשפוך דם יהודים (שחלקם היו נצר אחרון - שריד אחרון - למשפחות שנכחדו לחלוטין בשואה). שלא לדבר על ירי למוות באנשים שקפצו למים והניפו דגל לבן. גם הם סיכנו בשלב זה את הקמת המדינה?! כמה שטויות אפשר לחרטט! במשפט הפלילי מוכר הביטוי "היסוד הנפשי". כלומר רצון לברר, מה היה הלך הרוח הנפשי, המרכיב המנטלי של מי שביצע את הפשע. כדי להבין את היסוד הנפשי של בן-גוריון בפרשה זו כדאי לקרוא את פרוטוקול ישיבת חברי הוועדה המדינית של מפא"י בינואר 1953. ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון תקף את אנשי מק"י - כמו גם את סיעתו של סנה, טרם מיזוגה במק"י - על כך שהם צידדו בקו של סטאלין במשפטי פראג ובמשפט הרופאים. בן-גוריון חשש שמדיניות זו של סטאלין תסכן בהמשך את שאר יהודי בריה"מ. ומשום כך הוא דחף להוציא אותם מחוץ לחוק, להעמידם לדין, למנוע מהם לקיים אספות ציבוריות, להחרים את מועדוניהם, את עיתוניהם ואף את רכושם (!). מה עוד לעשות עם תומכי סטאלין בישראל? לבן-גוריון הייתה תשובה נחרצת באותה ישיבה וכך הוא אמר, וחזר על כך יותר מאשר פעם אחת, כפי שבא לביטוי באותו פרוטוקול: "אם יהיה צורך במחנות הסגר, אני אציע להקים אותם. ואם יהיה צורך לירות - לא אפחד לעשות זאת. כבר עמדנו במצב כזה וירינו, אף על-פי שהעניין היה הרבה פחות חמור. אמרנו לאנשי האצ"ל שעליו להתפרק ואם לא יעשה זאת תוך 24 שעות - נירה". נס היסטורי התרחש בכך שגולדה מאיר ופנחס לבון הצליחו לבלום לבסוף את בן-גוריון, מלממש את הצעותיו המטורפות ומנעו בכך מהדורה חוזרת של טבח אלטלנה. אבל זוכרים את הטיעון של הסנגורים השוטים של בן-גוריון בפרשה זו? שאם לא היו יורים באלטלנה לא הייתה קמה המדינה? ובכן, בן-גוריון עצמו הגדיר את הסיבה לירי על אלטלנה כ"הרבה פחות חמורה" בהשוואה לעמידה של סנה וחבריו לימין סטאלין (אם אפשר להשתמש במילה ימין, בהקשר של אנשים אלה). במילים אחרות, בן-גוריון עצמו לא האמין, תסלחו לי, לבולשיט שמכרו ומוכרים לנו חסידיו, בנושא זה. מה עוד אפשר ללמוד מכך? שככל הנראה האצבע של 'הזקן', כפי שכונה, הייתה קלה מדי על ההדק, כשמדובר היה במתנגדיו הפוליטיים, ואפילו הם בני עמו. כמה ישראלים נחשפו למשפטים המצמררים האלה של בן-גוריון בוועדה המדינית של מפא"י? כמה ישראלים נחשפו לעובדה שהירי על אלטלנה כלל גם ירי במניפי דגל לבן ואף במי שכבר קפץ למים? ובכלל האם פרשת אלטלנה קיבלה את המקום הראוי לה בספרי ההיסטוריה ובמערכת החינוך של ישראל, כמו בהשוואה למשל לרצח רבין? כאן המקום להביא עוד התבטאות מטלטלת והפעם מפיו של אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של ההגנה. במפגש שלו עם מנחם בגין, זמן רב טרם פרשת אלטלנה, אמר גולומב לבן שיחו את המשפט המעניין הבא: "אם תפרוץ מלחמת אחים בינינו, ואפילו אנחנו נהיה הצד הפותח בה, ההיסטוריה תיקבע שאתם האשמים. מסיבה מאוד פשוטה - אנחנו נהיה אלה שנכתוב אותה". את האמת? הוא צדק. זו אכן הייתה אמת לשעתה. אך לא עוד. סופה של אמת היסטורית לפרוץ את מחסומי המכחישים לה, גם אם באיחור של דור ואף יותר.

18 שנה לאחר הצטרפותו למק"י, נפטר משה סנה, במרס 1972. הצוואה שהוא פרסם עוררה גלי הדף לא קטנים בציבוריות הישראלית משתי סיבות, בשל שני פרקים שונים: הפרק הראשון הוא הבעת החרטה שלו על עזיבת הציונות. "הדבר היחיד שהנני מצטער עליו, כי הרחקתי לכת עד כדי שלילה טוטאלית של הציונות", כתב. "אבא ניסח את צוואתו הפוליטית כשהיה על ערש דווי, כחודש וחצי לפני שנפטר. הוא נתן לי לקרוא, מיד אחרי שכתב. התעקשתי שהוא ימחק את המילים שהוא הוסיף לאחר אותו משפט: 'ועל כך אני מבקש סליחה ומחילה'. שאלתי אותו בתרעומת: ממי אתה בדיוק מבקש סליחה ומחילה? מאלה שנידו אותך? מאלה שהשמיצו אותך? מאלה שרדפו אותך? אבא נעתר לי ומחק מילים אלה מהצוואה". אלא שהחזרה שלו לציונות החלה כמה שנים קודם כתיבת הצוואה. היה זה בעת מלחמת ההתשה, שהתרחשה לאורך תעלת סואץ בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. "באותו זמן הסובייטים הגבירו את מעורבותם בסיוע למצרים במלחמתם נגד ישראל ואבא, בשל יחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה אשכול, ידע יותר מאחרים עד כמה הייתה עמוקה ומאיימת מעורבות זו". סנה זוכר נזיפה שקיבל מאביו שהכילה, מבחינתו, משפט אחד דרמטי ביותר. "תיקי ואני התחתנו בקיץ 1969. גרנו במגורי הסטודנטים לרפואה בתל השומר ובכל זמן פנוי שלנו יצאנו לטיולים בשטחים החדשים, למורת רוחו של אבא שדאג תמיד. לילה אחד, לפני שיצאנו לסיור הרפתקני במיוחד, הגיעו אבא ואימא אל חדרנו ואבא אמר לי: 'כמו שויצמן הטיל עליי את סמכותו להפסיק את הפעולות נגד הבריטים, כך אני מפעיל כעת את סמכותי כאבא שלך ואוסר עליך לצאת לטיול הזה. מובן שצייתנו. לא אומרים לאבא לא. אבל אז הוא הוסיף משפט אחד שהיה רב משמעות בעיניי: 'אם גורל ההיסטוריה יטיל על ישראל הקטנה להביס את האימפריה הסובייטית, אני רוצה שאתה תהיה בשורה הראשונה של הלוחמים. אבל שתמות ככה סתם באיזה ואדי? - זה לא!" ולשמוע משפט כזה ממי שתלה במרכז סלון בית ילדותו של אפרים תמונות גדולות של לנין וסטאלין - זה לא דבר של מה בכך... הפרק השני שעורר תדהמה - בעיקר בקרב חסידיו של סנה, אך לא רק - היה כשהוא ציווה שהלוויה שלו תהיה יהודית; שבנו יאמר אחריו קדיש ושיקריאו פרק תהילים בלוויה. סנה, שצפה את הסערה שיחוללו הנחיות אלה, טרח להוסיף נימוק בצוואה: "לאתאיסטים חסרי התבונה הסבר קצר: הערך המסורתי העממי של אמירת קדיש עולה לאין ערוך על הכפירה בתוכן המילולי של תפילה זו. ומי שלא יבין הסבר קצר זה, לא אכפת לי מה יחשוב ויגיד על נאמנותי למסורת היהודית, שהנני רואה בה את סוד קיומנו". אפרים סנה טוען שההפתעה הייתה כי לא הכירו את אביו בנושא זה. "הוא תמיד היה עם קשר חם ליהדות. לא רק שחגגנו בבית סדר כהלכתו, הוא תמיד הקפיד כשהגיע לבית קברות לחבוש כיפה על ראשו, וזאת מתוך מתן כבוד הן למסורת היהודית והן לאנשים דתיים, שהיו אף הם באותה לוויה". וזה, לא מיותר להדגיש, למרות היותו אתאיסט גמור. ואולי, בעצם, לא ממש עד הבורג האחרון, כפי שניתן לחשוד מהעדות הבאה של בנו. "אספר לך משהו שעוד לא סיפרתי לעיתונאי לפניך: כשתיקי ואני התחתנו, אבא שאל אותה אם היא מדליקה נרות שבת. תיקי ענתה לו 'כשיגיעו ילדים אעשה זאת'. ואבא הגיב לה במיידי: 'אם תדליקי נרות יגיעו הילדים'". ועדיין בפרק זה יש בביוגרפיה של אפרים סנה גם זיכרון מאירוע לא נטול חשיבות - בר המצווה שלו; זיכרון שקצת עומד בסתירה לעדות האחרונה ששמענו ממנו. "כשבאתי לאבא וביקשתי ממנו לחגוג את בר המצווה שלי כשאר ילדיי כיתתי, ידעתי כי אני מטיל עליו מבוכה וקושי. הרי כשיראו אותו עומד איתי חבוש כיפה ועוטה טלית בבית הכנסת ירננו חבריו הערבים ומקצת היהודים גם יחד: 'סטייה לאומנית-בורגנית, הלוא אמרנו לכם את זה עוד כשהצטרף אלינו (למק"י) ב-1954...'. רציתי למנוע מאבא את הנזק הזה ו-ויתרתי על העלייה לתורה. בעניין המסיבה הגענו לפשרה - מסיבת חברים בבית. לא החברים שלי, אלא של אבא מהנהגת מק"י... איני בטוח עד היום אם המסובים כולם היו מודעים לסיבת ההתכנסות..." אבל דווקא כשהאב והבן חיו את חייהם באטמוספרה שכזו, הציוויים היהודיים-מסורתיים של סנה בצוואתו זוהרים שבעתיים. בעיניי לפחות.

"לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו", כתבה זלדה. האם מסלול חייו של אפרים סנה מושפע מזה של אביו, משה? כן ולא. לאביו היה חשוב שהוא ילמד רפואה, בדיוק כמו מה שהוא עשה ומה שחנה, אמו של אפרים, עשתה. והוא אכן ביצע זאת. אבל לאביו היה גם חשוב שהוא לא ייכנס לפוליטיקה. "כי זה יפגע באושר שלך בחיים". על הנחייה זו הוא חזר כמה וכמה פעמים. יותר מזה, סנה זוכר שאביו אמר לו: "'לפני מותי אשביע אותך שלא תלך לפוליטיקה'. הוא אמר זאת מספר פעמים, אבל בסופו של דבר, גם כשידע שזמנו קצוב, לא עשה זאת". אלא שכאן חבר הכנסת לשעבר והשר לשעבר סנה התקשה לכבד את רצונו. סנה אומר שמלחמת יום הכיפורים הייתה רגע מכונן בחייו. "שם, בגדה המערבית של התעלה, תחת הלם המחדל נשבעתי שאקדיש את חיי למען ביטחון מדינת ישראל". נאמן לשבועה זו הוא חתר למסלול פיקודי, שלא קשור להיותו רופא צבאי. וכך הפך למפקד צוות הרפואה במבצע יונתן באנטבה ואחר כך מונה להיות מפקד יחידת ההצלה 669 ולימים מפקד אד"ל (אזור דרום לבנון) ולבסוף המנהל האזרחי ביו"ש. עדות מעניינת ומלמדת על אפרים סנה האדם, בזמן היותו מפקד יחידת 669, שמעתי באקראי מפקוד שלו - רופא מנתח, שביצע בי לאחרונה את זממו עם אזמלו, בהליך כירורגי-רפואי. "סנה", הוא זוכר, "היה מפקד אנושי שדיבר עם פקודיו בגובה העיניים וללא מניירות פיקודיות. הוא אפילו נתן כתף והצטרף מדי פעם לשמירות איתנו, כמו היה חייל מן השורה". עם שחרורו מצה"ל הצטרף למפלגת העבודה ושם העפיל, כאמור, לתפקידים בכירים: שר הבריאות, שר התחבורה וסגן שר הביטחון. 40 שנה מאז שירותו בצה"ל, עבור דרך הצטרפותו למפלגת העבודה, פעילותו שם וכהונתו בתפקידים בכירים מטעם מפלגה זו היו סוג של אנטיתזה למסלול חייו של אביו מרגע שהוא חתך שמאלה-שמאלה ועד שחנה במתחם הקומוניסטי - מחוץ למחנה הלגיטימי של הציבוריות הישראלית. כך היה עד שנת 2008 אז החליט אפרים סנה לפרוש ממפלגת העבודה ולהקים מפלגה עצמאית משלו. למה פרש? "כי למפלגת העבודה אין כוח להיחלץ מן המשבר שהיא נתונה בו וגם ליו"ר אהוד ברק יש חלק בכך", היו נימוקי סנה בעת פרישתו. נכון, אפרים סנה אומנם לא שעט למחוזות רחוקים. הוא בסך-הכל החליט לעזוב בית בטוח ולהתמודד ברשימה לגיטימית משלו, ועדיין בצעד זה - בדיוק כמו אביו - הוא חרץ את גורלו הפוליטי. היה זה סוף דרכו הציבורית. כי בבחירות הוא זכה לכמה אלפי קולות בלבד. וכדי להשיג קולות ספורים אלה, הוא איבד כסף רב. רב מאוד. "בסוף מערכת הבחירות החוב שלי היה כמיליון דולר", הוא אומר ומיד מוסיף בטון נחרץ: "אבל החזרתי את החוב הזה עד השקל האחרון. 13 חודשים לאחר הבחירות הבת שלי הגיעה לבנק והחזירה בשמי ומכספי את הכל. כל מה שחסכנו 40 שנה היה בצ'ק הזה שהבאנו לבנק: חסכונות, קופות גמל, חסכונות שעשינו לבנות - הכל. רק על דבר אחד לא הימרתי - על הבית שלי שאתה יושב בו כעת. עד כאן!" אתה יודע, אמרתי לו, יש היום איש ציבור מאוד ידוע, שניהל מפלגות שהותירו חובות של מיליוני שקלים לאוצר המדינה. הוא גם הקים מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה וגם שם השאיר חובות לספקים. אלא שהוא לא העלה על דעתו לממן זאת מכספו הפרטי, למרות שהוא עשה מיליוני דולרים מאקזיטים בהיי-טק. אז אתה כן?! "אני כנראה שייך לדור אחר", נאנח סנה. "זה אפילו לא עלה על דעתי. לא רק זאת, כשפרשתי ממפלגת העבודה התפטרתי מהכנסת והחזרתי את המנדט למפלגה". כמו שאיזנקוט עשה לאחרונה, אני מעיר. "נכון. וכך צריך לנהוג. לא כולם עושים זאת". ומיד הוסיף, כמשיח לפי תומו, עוד מידע מדהים בנושא הבור הכלכלי שהוא יצר בהרפתקה הפוליטית שלו: "אתה יודע, היו אנשים מבוססים שהיו מוכנים לשלם את החוב הזה, אבל אני לא הסכמתי...". ואז הוא חתם בעוד משפט מעניין, משמעותי, בעוד עיניו מפליגות אל נקודה רחוקה בחדר: "מאבא שלי למדתי שצריך לדעת לשלם על עקרונות ושצריך לשלם על הדרך בה אתה בוחר ללכת בחיים".