האם, אומנם, קיים הומור בסיפורי התנ"ך? - בסוגייה זו מתחבטים סקרנים רבים: פילוסופים ןאנשי-מחקר, אנשי-הומור ואוהבי-מקרא, מאמינים ולא-מאמינים.
"כוורת", כתב העת של בית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, נדרש לסוגייה זו בגיליונו החדש, במאמרו של הפסיכולוג הקליני, סמי ארגון.
את הסיטואציה ההומוריסטית הראשונה במקרא מצא ארגון בספר "בראשית", פרק כ"ד, בפסוק המתאר כיצד רבקה אמנו, הנדהמת למראה יצחק, צונחת מן הגמל. בלשון העם מתפרש הדבר כהחלקה על בננה, בעיקר לאחר שפעת סיפורי המקרא הראשונים, שחלקם הם טרגדיות של רצח, גילוי-עריות ושאר מרעין-בישין.
במאמרו חושף סמי ארגון חוקרי מידע מודרניים, שמאמריהם בנושא הופיעו באסופה "ההומור במקרא", כשהם תמימי-דעים שהתנ"ך רווי בהומור עקיף ומרומז, המסווה מאחורי טכניקות שונות - משנינה ומשל ודו-משמעות, ועד לאירוניה וסאטירה פוליטית.
ארגון מטעים כי אף שהמילה "הומור" אינה מופיעה בתנ"ך, נזכרת בו המילה "צחוק" כתריסר-פעמים, לא במובן של תגובה להומור, אלא בהקשרים אחרים, לרוב שליליים; למשל, במובן של אי-אמון ופקפוק, כמו בדבריה של שרה, שעה שהתבשרה על הריונה: "צחוק עשה לי אלוהים, כל השומע יצחק לי" [בראשית כ"א, ו']; או במובן של לגלוג, כשלוט מזהיר את חתניו, אך נותר בעיניהם כמי ש"מצחק" בם [שם י"ט, י"ד]; או בצחוקו של בנה של הגר המצרית, בן אברהם, שנראה "מצחקק" בלידת יצחק לאביו, בן ה-99, ולאמו החורגת, בת ה-89. מסתבר שהצחוק הזה עלה לו בגירושו אל המדבר במצוות שרה הנעלבת.
הצחוק מופיע בתנ"ך גם בהקשר מיני, כמו האזכור שיצחק נראה "מצחק את רבקה אשתו" [שם כ"ו, ח'] וכן בהקשר מלגלג ומיני כאחד, כאשר אשת פוטיפר, שניסתה לשווא לעגוב על יוסף, אומרת לאנשי-ביתה הנזעקים לקראתה "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" [שם ל"ט, י"ד].