לוביץ' הייתה נאמנה לחלוטין לניכור לציונות שגזר לנין על היהודים. שמחה צברי, מבכירות פק"פ, הוציאה בשנת 1934 כרוז שבו כתבה כי "על-ידי הרס מִשקם של הכובשים הציונים בדרך של אקטים של סבוטז' והתקפות פרטיזניות, מבקשת תנועת השחרור הערבית לעשות את המשכת הקולוניזציה הציונית לבלתי אפשרית". הוועד המקומי של סניף פק"פ בתל אביב סירב לאפשר את הפצת גילוי הדעת הזה. מזכ"ל פק"פ, רדואן אל-חילו (מוסא), שהיה בן-זוגה של צברי, זעם. במסע טיהורים אכזרי הוצאו עשרות מחברי הסניף מן המפלגה. הם הואשמו ב"סטייה ציונית". לוביץ' נותרה נאמנה למוסא ולצברי – ונתמנתה לחברות בוועד הסניף החדש. לאחר שהצטרפה למפלגה בשנת 1931, גילתה לוביץ' נאמנות מוחלטת להנהגת פק"פ. כך, בגילוי דעת של קומוניסטים שנטשו את הארץ לטובת בירוביג'אן, אשר התפרסם ב-17 באוגוסט 1932, נכתב כי "אנחנו, פלוגת המהגרים הראשונה לבירוביג'אן, עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות אינה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים, אלא בגלל שהציונות... הינה כוח ריאקציוני שחור... אנחנו נוסעים לבירוביג'אן היות שחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליוני אחים למעמד וממשלת הפועלים, יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודוקטיביזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית". פרשת בירוביג'אן הייתה טרגדיה איומה. כך אתרע גורלם של מנחם אלקינד וחבריו לאגף השמאלי ב'גדוד העבודה'. אלקינד, שהיה אוהד המפלגה הקומוניסטית בארץ (פק"פ) בשנות העשרים ואיש האגף השמאלי בגדוד העבודה, פרסם באוקטובר 1927 הכרזה רשמית בעד הגירה לברית המועצות. קבוצת אלקינד הקימה בקרים קומונה בשם 'וייה נובה' (דרך חדשה), ובדיעבד נודע (על סמך מכתבים שכתב) כי פעל בשירות פק"פ. הקבוצה שינתה את שמה ל'אחוות עמים' והפכה לקולחוז רגיל. אך כאשר סר חִנם בעיני השלטונות הסובייטיים, החלו ה'טיהורים': אלקינד נאסר ונשלח לגירוש בסיביר, שם מת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. הגברים שלא חוסלו בידי שלטונות בריה"מ גויסו למלחמה בנאצים ונהרגו בחזית. בקולחוז נשארו כמה נשים וילדים. הסוף היה טרגי במיוחד: עם כיבושה הנאצי של קרים, אחד מחברי הקולחוז הלא-יהודים התנדב להגשים את סיסמת 'אחוות העמים'. הוא הזמין את הגסטאפו לקולחוז והסגיר לידיהם את שרידי המשפחות היהודיות שהיו חברות בגדוד. הגסטאפו הטיל את הנשים ואת הילדים לתוך באר ישנה בקולחוז – וקְבָרָם חיים. לוביץ', עד כמה שידוע, מעולם לא עשתה חשבון-נפש על אותן שנים נוראיות.

עד גיל 84 הייתה לוביץ' חברה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית. עם התמוטטות הגוש המזרחי, עייפה והתרחקה. היא נותרה חברה תומכת ופעילה, אך לא השתתפה עוד בהנהגה. בניסיון אחרון להציל את המפלגה, ערך מאיר וילנר טיהורים בוועידתה בשנת 1991 על-מנת לשמור עליה כגרורה סובייטית אחרונה. הוא אף הדיח את סשה חנין, אביו של ח"כ דב חנין, מהנהגת המפלגה. לוביץ' וחבריה, ובהם תמר גוז'נסקי שהחליפה את וילנר בכנסת שנתיים לפני כן, היו המומים נוכח עוצמת הטיהורים. כעבור שנתיים הראו למנהיגם הישיש את הדלת החוצה. באוטוביוגרפיה שלה כתבה בכאב על כישלונם של חבריה להעביר את ישראל לשלטון הגוש המזרחי. "פעם, בעבר, חשבתי שאזכה עוד לחיות בסוציאליזם בארץ הזו, עתה אני יודעת שלא", כתבה והוסיפה: "אילו התחלתי הכול מחדש עם הניסיון שרכשתי, הייתי עושה הרבה דברים טוב יותר. זה נכון לגבי אחרים, גם לגבי המפלגה". לפני שלוש שנים בא לבקרה העיתונאי יגאל סרנה כדי לראיינה למוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'. "כשאני נכנס לבית הקטן שמראהו כאחוזונת נושנה", כתב סרנה, "יושבת רות לוביץ'... בין ספרים, מזכרות ממאה מסעות וצילומי המתים, כמו שפגשתי בה לפני 23 שנים, בעת שהכנתי עם אמנון לוי כתבה על האדומים; אז, טרם נפילת בריה"מ, בעת שהקומוניזם עוד הניף דגלים ושלח עיתונאים למסע נחשק בקובה... מריסל, המטפלת הפיליפינית שלה, אומרת לי כי כאשר רות מתעוררת משנתה, היא מיד צועקת: 'הלו, הלו' שיהיה מישהו לידה. מפחדת להישאר לבדה; היא, שכל חייה הייתה חלק ממהלך היסטורי עצום שהקיף מאות מיליוני בני אדם, והנה חלף הכול, והיא לבד". לפני שבוע ימים הובאה לוביץ' למנוחות בחולון, בחברת כל חבריה לעשרות שנים של מאבק. בספרה האוטוביוגרפי כתבה "אל יתרעמו עלי בניי, נכדיי וידידיי הצעירים על שלא בניתי להם עולם כזה שבו רציתי שיחיו". "אני אומרת", חתמה, "אגיע לעולם כזה באמצעות הדורות הבאים".

נאמנותה של לוביץ' למפלגה הייתה מוחלטת, וכך גם עשייתה. יום אחד, לאחר שוועדת הבחירות המרכזית לוועידת הפועלות פסלה את רשימת הקומוניסטים מלהשתתף בבחירות 1932, הלכה לביתו של דוד בן-גוריון, לא פחות. "בשעה שבע בדיוק", מספרת לוביץ', "נקשתי בדלתו של בן-גוריון. 'מי שם?', נשמע קול מודאג של אישה. 'אני', עניתי. הדלת נפתחה כדי סדק. לפניי עמדה פולה, אשתו של בן-גוריון, בכותונת לילה ובחלוק. 'קרה משהו?', שאלה מופתעת. 'באתי לבן-גוריון בעניין דחוף'. 'אבל הוא ישן, אי-אפשר להיכנס. מה הבהלה!' רטנה. שאלתיה בעניין רב: 'מה יש לך ברגל?'. 'תארי לך, אתמול נשפכו מים רותחים על רגלי'". בין לבין נכנסה לוביץ' לבית ופגשה את בן-גוריון, בחדר, כשהוא במיטתו. "קרבתי ועמדתי על יד המיטה. בן-גוריון משך את השמיכה על פניו. בנשימה אחת אמרתי לו בשביל מה באתי... שמעתי את קולו כמו מתחנן מתחת לשמיכה: 'אבל חברה, אני לא המזכיר הכללי של ההסתדרות. תפני לחבר רמז'". לוביץ' התעקשה, ובן-גוריון רשם לה פתק והורה לרמז לכנס את הוועד הפועל. בימים הראשונים של המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, נאסרה לוביץ' בכלא הנשים בבית-לחם. בסופו של דבר שוחררה על-ידי מפלגתה. היא הייתה חדורה באמונתה הקומוניסטית. על הימים המרים ההם של נאמנות מפלגתה למופתי, חאג' אמין אל-חוסייני, לוביץ' לא כתבה דבר בספרה. גם לא על הטיהורים הגדולים בברית המועצות של סטלין. עיוורונה של לוביץ' מנע ממנה לכתוב על האירועים החשוכים ביותר בתולדות מפלגתה: חיסול הנהגתה הצעירה של המפלגה משנות ה-20 על-ידי סטלין, הערביזציה של המפלגה שמוסקבה עודדה, תמיכת הקומוניסטים בברית בין סטלין להיטלר, הסגידה ללאומנות הערבית ועוד. לוביץ', שבשנת פרסום הספר הייתה כבר האישה הבכירה ביותר במפלגה אחרי מאיר וילנר, סירבה להתמודד עם עברה ועבר מפלגתה. בקיץ 1941 קראה השחקנית חנה רובינא ברדיו את קריאתם של אנשי הוועד האנטי-פשיסטי היהודי במוסקבה לתמוך בברית המועצות במלחמה. לוביץ' וחבריה התגייסו מיד וייסדו את 'ליגה וי למען רוסיה המועצתית'. היו חברים בה מיטב אנשי היישוב: ארנולד צוויג, מרטין בובר, מקס ברוד, אביגדור מאירי, אלכסנדר פן ואחרים. הקמת הליגה השפיעה על חברי המפלגה וקירבה אותם ליישוב היהודי ואת חלקם – לציונות. חברי המפלגה הערבים לא יכלו לשאת את הרגשות היהודיים שהציפו את חבריהם, ופרשו לטובת הקמת ארגון קומוניסטי ערבי, 'הליגה לשחרור לאומי'. לוביץ' סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר חבריה הערבים למפלגה שהתקרבו לבן-בריתו של היטלר, חאג' אמין אל-חוסייני. היא האשימה את הבריטים ואת הציונים במצב הערבים ולא הוסיפה מילה אחת על הרומן של חברי המפלגה הערבים עם ההיטלריזם המקומי.

הקומוניסטים הישראלים נפרדו מחבריהם הערבים, שחלקם הגדול התנגד להקמת המדינה, ובהם הקומוניסט האנטישמי בולוס פרח, וחלק מחברי ההנהגה של הקומוניסטים הערבים בארץ. לוביץ' לא הייתה יכולה להסתיר את שמחתה על הקמת מדינת ישראל. ב-30 בנובמבר 1947, קרא ביטאון הקומוניסטים 'קול העם' בהתפעלות: "את החג הזה לא ישכח היישוב. הוא לא ישכח גם את עוזריו ומחולליו". "בחוץ רקדו המונים ושרו 'קטיושה'", כתבה לוביץ'. "אני מייצגת את המפלגה בוועדה אשר תפקידה לקבוע את הסמל ואת הדגל של המדינה. יושבים סביב לשולחן גדול ומציעים הצעות שונות. אני מתנגדת לקביעת מנורה כסמל של המדינה. אני חושבת שזה סמל דתי". לוביץ' קבעה את מקומה בדרום תל אביב, ברחוב תחכמוני שבשכונת שבזי. במשך שנים אירחה שם חברי מפלגה, אורחים וידידים. היא מעולם לא הפסיקה להיות נאמנה לברית המועצות, גם לאחר משפטי הראווה, משפטי הרופאים היהודים, גילויי הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית ועוד. כאשר נתרגש על המפלגה פילוג שני, ביוני 1965, בין המחנה הפרו-ציוני בראשות משה סנה ושמואל מיקוניס ובין המחנה האנטי-ציוני בהנהגת מאיר וילנר ותאופיק טובי, היא בחרה ללכת עם וילנר וטובי והשתתפה בהקמת רק"ח. עד יום מותה הייתה חברה במפלגה. עד יומה האחרון סירבה לערוך חשבון נפש על שגיאותיה הרבות. בשנת 1984 הוציאה המפלגה הקומוניסטית הישראלית ספרון תעמולה פרו-סובייטי שכתבה לוביץ' בשם 'קורותיה של ידידות', מעוטר בדגלי ישראל ובריה"מ. האפולוגטיקה הפרו-סובייטית הייתה מביכה. אולם מעבר למילות התמיכה המתבקשות בסובייטים, עשתה לוביץ' את שרבים מחבריה סירבו לעשות: לגונן על הברית בין סטלין להיטלר. "לאחר שבריה"מ נוכחה לדעת ששליטי בריטניה וצרפת מעוניינים לבודדה ולדחוף את היטלר להתקיף את גבולותיה, היא החליטה החלטה הכרחית להגנה עצמית", כתבה לוביץ'. "כאשר גרמניה פנתה לממשלת בריה"מ לכרות עמה חוזה אי-התקפה, נאלצה בריה"מ, בהתחשב בתנאים הריאליים החמורים וכדי להרוויח זמן לקראת ההתמודדות העתידה, לחתום על הסכם". סטלין עצמו לא יכול היה לנסח זאת יותר טוב.

לוביץ' נולדה בפולין, בעיר ורשה, בשנת 1906. בגיל 16, בהיותה תלמידת גימנסיה בוורשה, כבר הצטרפה לקן 'השומר הצעיר' בעיר. בשנים שלאחר מכן הספיקה להצטרף ל'פועלי ציון שמאל'. בגיל 23 הצטרפה למפלגה הקומוניסטית הפלשתינית, פק"פ. בסוף שנת 1929 עלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ, שם עבדה בלול. "מספרים על גולדה מאיר שבהיותה בקיבוץ אמרה שאין הבדל בין הזנת פרות להזנת גברים... והלכה לעבוד במטבח. גם גולדה מאיר, כידוע, לא נשארה במטבח. וזהו הדבר היחידי המשותף לנו", סיפרה לוביץ'. אחרי שנה נשלחה לבית ספר לבנות בתל אביב שהיה מסונף לחווה החקלאית בנהלל. כעבור זמן קצר החלה לעבוד כעוזרת בית בתל אביב, ואז גם החל הקשר בינה לבין הקומוניסטים, ואלה מינו אותה להיות מרכזת ארגון בשם 'העזרה האדומה', ארגון שפעל מטעם הקומינטרן, האינטרנציונל הקומוניסטי, והגיש סיוע לקומוניסטים ברחבי העולם. "מיד עם בואי לתל אביב", מספרת לוביץ' בספרה האוטוביוגרפי 'בחרתי לחיות במאבק', "נוצר קשר עם המפלגה. היה זה אדם מבוגר, עיניו החכמות מביטות מבעד למשקפיים. נפגשנו ברחוב... שאל כיצד הגעתי להחלטה שעליי להצטרף למפלגה. 'אני רוצה להיות עם הצדק', עניתי". בהמשך תודרכה. "לעולם שלא יהיו אצלך שום רשימות, שום כתובת. גם לא בבית. אם עוצרת אותך המשטרה, אסור למסור כתובת כלשהי", פקד עליה, ולאחר מכן הוסיף: "אשלח אלייך חברה שתעזור לך למצוא עבודה. אנו עובדים בתנאים קשים מאוד, אבל אנחנו חברים ועוזרים זה לזה. אנחנו משפחה טובה". בתל אביב הכירה את בן-זוגה לחיים, זרח לוביץ', שעלה ארצה כציוני ב-1928, הפך גם הוא לקומוניסט והצטרף לקיבוץ משמר-העמק. גם הוא עזב את קיבוצו והיה למנהל חברה ישראלית לייבוא ספרים מבריה"מ ומארצות הגוש המזרחי. הוא הלך לעולמו שנים רבות לפניה, ב-1984. כאשר נאסרה ושהתה בכלא בעוון פעילותה הקומוניסטית, כבר הייתה בהיריון עם בנה הראשון, איתן. בניה, איתן ודוד, לא הלכו בדרכה. האחד חי בלונדון לאחר שמכר חברת הנדסה בורסאית מצליחה שייסד, והאחר - מוכר כרטיסי טיסה. רוב נכדיה אינם חיים בארץ.