פסקי דין של בית המשפט העליון מעוררים לא פעם רעש גדול. משדרי האקטואליה דנים בהשלכות, כותרות העיתונים זועקות מ-ה-פ-כ-ה. התחושה היא ש"נפל דבר בישראל", המציאות מעתה והלאה תהיה אחרת. ואז, כשההדים שוככים, מתברר לא פעם כי דבר לא השתנה. פסקי הדין נותרים על הנייר. המהפכה תמשיך להילמד בפקולטות למשפטים. בשטח יישומה חלקי עד אפסי.
פסק הדין בעניין בית-הספר בעמנואל, שהסעיר את הרוחות בחודש יוני, מהווה דוגמה לקושי לעמוד מול ציבור חזק, שמוכן גם ללכת לכלא כדי לשמור על עקרונותיו. בית המשפט העליון קבע כי החלוקה שהנהיג מרכז החינוך העצמאי בבית-הספר, בין תלמידות הזרם החסידי לתלמידות הספרדיות, נבעה מאפליה עדתית ולא מפערים דתיים. השופט
אדמונד לוי הטיל קנסות ושלח את האבות לכלא. בסופו של דבר, כעבור ימים בודדים של מראית-עין בסוף שנת הלימודים, התייצבו תלמידות המגזר החסידי בבית-הספר.
בעוד שבמקרה עמנואל נמתחה אומנם ביקורת על משרד החינוך, שלא נקט אמצעים מספיקים כדי למנוע את האפליה - ברור לכל כי הקהילה היא שהובילה את אי-ביצוע הפסיקה.
למרבה הצער, לא מעט משרדי ממשלה ורשויות לוקים באותה רעה חולה. מי שבתוקף מעמדם הציבורי היו הראשונים שעליהם מוטל לכבד את פסיקות העליון, מבצעים תרגילי התחמקות מרשימים.
בראשית אוגוסט פירסם היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד
יהודה וינשטיין, הנחיה למשרדי הממשלה, המורה איך לנהוג אחרי מתן פסק דין נגד המדינה. וינשטיין ריענן את חשיבות ביצועו של פסק הדין, כאילו הדבר אינו מובן מאליו, ופירט כיצד לעדכן את הגופים שאחראים על יישומו, ואיך לנהוג כשיש קושי לבצע את פסק הדין במועד שקבע בית המשפט.
ההנחיה פורסמה בעקבות מסמך שהגישה ללשכתו לפני חצי שנה עו"ד
יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. קרפ, על תקן "אזרחית מודאגת", סקרה שורה של מקרים שבהם פסקי הדין לא קוימו כלל, ואם קוימו - אזי באיחור רב או באופן חלקי.
"אני כותבת מתוך חרדה נוכח הריבוי המצטבר והשיטתי של מקרים שבהם הממשלה אינה מצייתת לפסקי דין", התריעה קרפ. "הצטברות המקרים מעלה חשש שאין המדובר בכשלים מקריים ושוליים של הביורוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת... במחדליה מלמלא אחר פסקי הדין הניתנים נגדה מגלה הממשלה כי מחויבותה ליישם החלטות של בית המשפט היא בעיניה אופציונלית בלבד. הסכנה הבסיסית הטמונה בתופעה: יצירת מצב דברים של לית דין ולית דיין, של שלטון כוח ושרירות ושל התפוררות הסדר החברתי במדינה".
עו"ד קרן דהרי-בן-נון, הממונה על מחלקת ייעוץ וחקיקה, השיבה לקרפ כי טענותיה מתייחסות לתיקים מורכבים, בעלי משמעות תקציבית והשלכות על צדדים שלישיים. הארכת המועד הייתה מתבקשת לצורך ההיערכות מחדש. האם התשובה מספקת? שפטו בעצמכם.
חלק מפסקי הדין המוזכרים פה מופיעים גם בדוח קרפ. האחרים הם פרי תחקיר של G. הם נוגעים כמעט בכל תחומי החיים, אבל מחזיקים בכל זאת בכמה מאפיינים משותפים. כדי שפסק דין יתקיים הוא צריך מאחוריו ציבור גדול שתומך ביישומו, וכמובן גופים בעלי השפעה שיקדמו את הרעיון.
לא במקרה מגזרים חלשים בחברה הישראלית, כמו
עובדים זרים וערביי ישראל, מופיעים ברשימה כזאת. קל למחוק אותם באמצעות חקיקה וסחבת בלתי נגמרת. הלובינג שהם מפעילים הוא מוגבל.
הרבה יותר קל גם למנוע מהם תקציב - עוד פרמטר חשוב שקובע אם פסק דין ייושם בשטח או יעלה אבק. משפחות לילדים עם מוגבלויות יעידו גם הן כמה הכסף קובע אם החלטות בית המשפט יבוצעו.
פסקי דין שעוסקים בענייני דת ומדינה, המאיימים על הסטטוס-קוו, נתקלים גם הם בקשיי יישום, כפי שקורה במינוי רפורמים וקונסרבטיבים למועצות הדתיות או ברישום בני-זוג מאותו המין, שהתחתנו בחו"ל, כנשואים.
וכמו תמיד, גם כאן ענייני ביטחון יכולים לככב בראש הרשימה. "פסקי דין שאינם מבוצעים מאופיינים לעתים קרובות בהיבטים ביטחוניים ופוליטיים", מאבחנת עו"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה. "כשעמדת המדינה לא מתקבלת, ובג"צ מורה למדינה לשנות מדרכה ולעשות משהו שהיא התנגדה לו, היא מיישמת לא פעם את פסק הדין באופן חלש או לא קיים. הלא קיים - לא קורה הרבה, אבל גם פעם אחת זה יותר מדי.
"לא צריך לומר מה המשמעות לכך שהמדינה עצמה לא מקיימת פסקי דין של בית משפט, ועוד של העליון. הראשונה שצריכה לתת דוגמה ולקיים את החלטות בג"צ היא מדינת ישראל, וההפנמה הזאת של עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי לא עובדת".