לא שכחנו לאסתר קל חסד נעוריה, והגענו לתל אביב להיפגש עימה, כדי לזכות בתשובות לכמה שאלות שהציקו לנו כל השנים. אנו עצמנו בגיל המדינה, ואסתר שלנו עברה את גיל הגבורות.
אסתר ענתה לנו ברצון ובמאור פנים - וכל תשובה שלה גמענו בשקיקה. להלן מבחר מן התשובות לשאלותינו:
אסתר, ספרי לנו קצת על ההתחלה שלך, העלייה לארץ, ההתחלה בתל אביב.
נולדתי בליטא ובגיל 5 עליתי ארצה. מה שאני זוכרת משם, עיר באפור, העיר שמה שַׁבְלִי עם כבישי אבנים, לא אספלט. הגעתי לתל אביב בת 5 וחצי, נכנסתי לכיתה א', לא ידעתי עברית ומאחר שלא למדתי בגן בליטא, לא ידעתי להחזיק עפרון ביד. את החסר לי השלמתי ומוסיפה להשלים עד היום. אני עדות לכך, שעולה חדשה יכולה ללמוד עברית, למרות שהיא שפה קשה. גלידת ויטמן והצופים - היו ילדותי המאושרת, בצופים פרחתי, כתבתי, ארגנתי, שרתי ויחד עם הצופים, בגיל 17 התגייסתי לפלמ"ח.
איך הגעת למערכת "הארץ שלנו", מה הייתה המשמעות אז להיות מזכירת המערכת?
כמו כל הדברים החשובים והקובעים בחיים, זה היה במקרה. סיימתי את שירותי הצבאי בשירות תרבות, במקרה עבדתי עם אדם שאחיו - מרדכי קשתן - היה העורך הראשון של "הארץ שלנו" והוא חיפש מזכירה. הוא המליץ עלי ונתקבלתי. הייתי אחר-כך מזכירת המערכת וסגנית עורך. את התפקיד אני בניתי, כל עולם הילדים היה לרשותי. ערכתי מבצעים, תחרויות, ויצרתי את העיתונאים הקטנים, לפי בקשת ילד מראשון לציון, אוריאל שטראוס, שכתב "למה לא יהיו עיתונאים קטנים"?
לקחתי את ההצעה והפכתי אותה למוסד. אהבתי כל יום עבודה, כי כולו היה מלא הפתעות, תגליות, חידושים ומפגשים מעניינים. אתה אומר שהייתי "יקירת הילדים", מה שאני יודעת, שהם היו יקיריי.
במלחמת יום הכיפורים, שגם הילדים בעורף היו במצוקה, התעורר הצורך במדור שיהווה קשר עם הילדים. הורגש צורך במדור שיקשיב להם ויענה לבעיותיהם ושאלותיהם. חיפשנו במערכת מישהו מתאים, והפור נפל עליי. אותו דין היה הצורך במדור להדרכה מינית, חיפשנו אדם שיודע לכתוב וגם מתמצא בנושא. ביראה רבה ניגשתי לעניין. לימים, כאשר הפך המדור לספר בשם "איזה מין אנחנו", קיבלתי את ברכתה של הרבנית רחל נריה.
מערכת הארץ באותם ימים הייתה קודם כל גרשום שוקן. גם איש וגם אגדה. האם זכורים לך סיפורים שקשורים בדמותו, ביחסו לכתבים?
גרשום שוקן היה כידוע איש סגור. הייתי בטוחה שאינו מכיר אף כתב. לא ידעתי שהוא מכיר אותי או קורא את דבריי, שהתפרסמו גם במדור הספרותי, וגם במדור "לאישה ולבית". יום אחד, לאחר פרסום סיפור שלי "הולכים לבית הכנסת", ובו מסופר שאני הולכת עם בני בן השלוש לבית הכנסת בערב ראש השנה. תיארתי בצורה ציורית לבני כמה יפה הוא החג, שכולו מלא אור ונוגה, והירח המלא האיר עלינו ממעל.
יום למחרת פגש אותי גרשום שוקן במדרגות. אני עדיין זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. ירדתי לאטי במדרגות, וראיתי אותו עולה. לפתע נעצר, הביט בי במבט נוקב ואמר לתדהמתי: "גברת קל". הלב החסיר כמה פעימות, כמעט הידרדרתי במדרגות. הוא אמר: "בראש השנה אין ירח מלא, זה תחילת החודש". את השיעור הזה לא שכחתי לעולם. בספר שיצא לאור "דורון ואני" עם הסיפורים הללו, כמובן תוקנה הטעות.
מה היה חותמו של בנימין תמוז, שהיה כבר אז סופר ידוע, בעריכת העיתון?
חלקו המיוחד בעיניי, היה התוספת שלו, בגישה האמנותית שלו, הוא היה גם צייר וגם פסל ובמדורו "לראות, להביט ולהתבונן".
אהבנו כילדים לקרוא את הרשימות שלך שפרשו לפנינו נתחים מחיינו כילדים. מה הנחה אותך בכתיבתך לילדי הארץ באותן שנים?
הרעיון שהדריך אותי כסופרת לילדים היה - לספר להם על הדברים שהציקו לי כילדה, ולא היה בזמנו לאן לפנות ואת מי לשאול. המורים היו מרוחקים, ההורים היו עולים חדשים, שרובם לא ידעו עברית וקיבלתי החלטה, שאני אספר לילדים את כל הדברים האלה ולא היה את מי לשאול וגם... "לא מדברים על דברים כאלה"...
הרגשנו כילדים שאת הרבה יותר ממזכירת עיתון, מה היה תפקידך הממשי באותם ימים?
כמו תמיד, "
האדם עושה את התפקיד", ותודתי לעורכים שלי, שהניחו לי יד חופשית לעשות זאת.
העצות שלך כיצד לכתוב וכיצד לשלוח וכיצד להגיש את החומר נשארו חרותות בלבנו. מה היה הקו שהוביל אותך כשפנית לכתבים הצעירים. מה חשבת שחשוב להעביר להם?
כפי שיעצתי אז לכותבים הצעירים, כן גם היום, אני מאמינה בעקרונות של כתיבה אמיתית: צריך להתכונן לכל נושא, להיות הגון, ישר; אפשר לשאול שאלות נוקבות בנימוס ובטקט, כאשר המטרה היא להביא טוב, לתקן אי-סדרים בחברה שלנו.
האם את זוכרת עדיין את הכתבים הצעירים שעודדת וטיפחת, האם נותרו קשרים?
הקשר נותר בלבי חם ואוהב כתמיד. הרגשתי שכולם היו לי כילדיי. מרחוק אני עוקבת אחרי עיתונאים קטנים, שעוסקים וידועים בתקשורת: סמדר שיר, יובל אלבשן כעו"ד, לוחם חברתי שאני בקשר איתו, לאה גרוסמן-מרום, פסיכולוגית, כיום ידידת-נפש בקשרים שוטפים איתה ועוד. וכמובן התאומים המופלאים, הרצל ו
בלפור חקק שאני גאה בהם.
היית בעינינו לא רק מזכירה, כי במשך שנים עקבנו אחר כתיבתך, אחר ספרך שהיה להיט בשכונה שלנו - והאמת היא, שהרגשנו שאת מבינה את עולם הילדים. ספרי קצת על מה שכתבת. גם על ספרך החדש, העשרים וחמישה במספר...
הספר "דורון ואני" נכתב כשבני גיא היה בן 5. בכל מפגש עם ילדים נתבקשתי לקרוא ממנו. את הספר כתבתי, כאשר המתנתי לסיום החוגים של בני ולטיפולים שלו. כתבתי גם לילדים ולגם למבוגרים. זה עתה יצא לאור ספרי "מה על מה נפלא", ספר למבוגרים.
האם יש עדיין קשר עם אותם ילדים, עם קוראים מן התקופה ההיא?
שמי קשור כנראה אצל בני אותו דור עם זיכרונות מ"הארץ שלנו". הרבה קוראים, גם לאחר שפרשתי מעבודתי, התקשרו בטלפון, כתבו מכתבים, שאלו שאלות, ביקשו להתייעץ; כמובן, תמיד נעניתי במיטב יכולתי וכך זה עד היום. עם רבים מהם נפגשתי פנים אל פנים, במשך השנים. כולם היו בניי... שמחתי לפגוש אתכם אחרי שנים, כאנשים בוגרים, אנשי ספרות ורוח.
הרגשנו כילדים, שאת רואה את החיים באור אופטימי, שאת רוצה לעודד. כיצד את רואה את החיים מנקודת ראות של יוצרת וכותבת שיש לה פרספקטיבה של גיל הזהב?
אינני רואה את עצמי אופטימית בכל מחיר, אבל יש בי תקווה. תקווה שתמיד אפשר לשפר. אני מתרכזת בחצי הכוס המלאה, וממנה אפשר לצמוח. היצירה ממלאת אותי תוכן ומעשירה את חיי.