כמומחה לייעור, דוד ברנד לא רק עומד על משמר היערות בישראל, אלא פעילותו חובקת זרועות עולם. הוא האיש שדואג שיהיה לנו הרבה ירוק מול העיניים ונעים באוויר ובה בעת מעתיר מנסיונו על מדינות אקזוטיות הרחק מכאן. בימים אלה, עם קידומו מתפקיד מנהל מחלקת יערנות ופיתוח באגף הייעור של קרן קיימת לישראל לתפקיד היערן הראשי בו, הפך לסמכות המקצועית הראשית בו מעל היערנים שבשטח, "קודקוד הפרימידה מבחינת המידע היערני והשימוש בו", כדבריו. המינוי הטרי אפשר לנו הצצה לעולם מרתק.
כיערן הראשי של קק"ל, פועל ברנד להמשך פיתוח היער במדינה מהמטה שלו ביער אשתאול, בנוף שמזכיר יערות באירופה. "נכנסנו לשלב ב'", הוא אומר. "אם בעבר ניטעו בארץ יערות אורנים חד-מחטניים, שהיו כעין חיל-חלוץ והיה נכון לטעת אותם, לאחר שהם טייבו את הקרקע ושיפרו את תנאי בית הגידול, מינים רחבי עלים כמו אלות, אלונים וחרובים מתחילים לחדור לתוך היער המחטני ובעזרת מה שיצר, הם יכולים לגדול ולהתפתח".
מדבריך עולה שבעלי הבית חוזרים לשטח. "לא רק הם בעלי הבית. אני רוצה להזכיר שלעומת מחטנים אחרים, גם האורן הירושלמי הוא מין מקומי של ארץ-ישראל, הגם שעשרות שנים עשו כאן איזו שטיפת-מוח בנוגע אליו ואמרו שנטיעתו הייתה בכייה לדורות. מסתבר שברמות קרינה גבוהות של השמש המחטניים עולים לאין שיעור על מינים אחרים בעוד שבתנאי צל גובר כוחם של רחבי העלים ביערות בישראל".
"למעשה, אין בארץ יערות טבעיים", מוסיף ברנד. "מי שמדבר כאן על יער טבעי, לא יודע על מה הוא מדבר. אם היה כאן יער, הוא נכרת עשרות פעמים. בעצם, אנחנו משקמים את האקולוגיה שהייתה בארץ. יש עדויות שבימי הצלבנים היה בארץ יער אלונים סבוך במישור החוף והצבאות השתדלו לא לחצות אותו כדי לא להסתבך בדרך".
"בארץ לא נוטעים יערות למטרה של תפוקת עץ", הוא מבהיר. "בגדול מטרת רוב היערות בארץ, קרוב ל-80 אחוז, היא לספק שירותים אקולוגיים לאדם והם מהווים ריאה ירוקה, אלא אם כן המטרה היא פעילות ספורטיבית, או חניון לפיקניקים. לאחר שהוגדרה מטרת היער, בוחנים מה הצומח הטבעי במקום ואם יש ערכי טבע שלא נרצה לפגוע בהם, כמו-כן גם שרידים ארכיאולוגיים ואז נוטעים".
כשאתם קובעים את מטרת היער, אתם לוקחים בחשבון שטחים ל...מנגל? "השאיפה שלנו היא שהציבור ימשיך לעשות פיקניקים ביערות כפי שמקובל בחוץ-לארץ, אבל בלי מנגל. אפשר להביא כריכים מהבית ולאכול בשטח ארוחה קרה. מי אמר שצריך לנפנף? אומנם יש שאלה איך מעבירים תקנה בנידון, אבל אנחנו פועלים בכיוון. אם נרשמה הצלחה בשמירה על פרחי הבר, אין כל סיבה שלא נצליח להוציא את המנגל מהיערות. הכל עניין של חינוך".
הוצאת המנגל מהיערות תמנע שריפות? "היא תמנע את העשן שמפריע לרבים מבאי היערות, אבל לא בטוח שתמנע שריפות, שלפחות מחציתן הן תוצאה של הצתות מכוונות, שניתן לאתר אותן, כשהן מתלקחות מכמה מוקדים בבת אחת. כשיש מוקד אחד, קרוב לוודאי שמדובר ברשלנות וזה קורה ברבע מהשריפות".
במקרה של שריפה ביער, אתה משמיע אוי ויי, או שאתה רואה בסופו מאונס של יער אות להתחלה חדשה של יער? "קודם כל זה באמת אוי ויי. אומר לך חד וחלק - כל שריפה ביער גורמת נזק עצום, כשהשקעה של 50-40 שנה יורדת לטמיון. לא פעם אנחנו נשאלים בעקבות שריפה מהתקשורת חסרת הידע תוך כמה זמן היער יחזור לקדמותו. תשובתי היא אחת - זה יקרה רק בעוד 50 שנה. כאן אין קיצורי-דרך. בנוסף לנזק ביער השריפה גורמת לנזק במערכת האקולוגית".
תפרט בבקשה. "זה תלוי בעוצמת השריפה. אם היא העוצמה נמוכה, בעלי החיים ביער יכולים לנוס והזוחלים, או שוכני קרקע אחרים, יכולים להסתתר בנקיקים, כשהשריפה עוברת מעליהם. אבל כשהשריפה בעוצמה גבוהה ובטמפרטורות של 600-700 מעלות, אין לבעלי החיים יכולת לברוח והנזק האקולוגי הוא חמור".
זאת ועוד: "כשקורית שריפה ביער, לפחות שנתיים אני לא נוגע בו. בזמן הזה אני בוחן מה קורה בשטח ובעקבות זאת מחליט אם להמשיך מה שהיה, או לשנות את הייעוד. למשל, לטעת בוסתן עם עצים כמו תמר, תאנה, חרוב ושיזף מצוי על-מנת שהמטיילים יוכלו ליהנות מפירותיהם תוך כדי בילוי ביער".
דומה שלא רק שריפות משבשות לכם את היערות. די לראות מה קרה לעצים בסביבות שער הגיא. "שם ובמקומות אחרים פגעה בעצים כנימת מצוקוקוס שהתפשטה בכל הארץ ואת עיקר הנזק גרמה לאורן ירושלים. לעומת זאת, נמצא שזן אותו עץ שהובא מיוון עמיד יותר כנגד המזיק. עשינו הכלאות של זנים והתופעה ירדה וירדה גם אם אותה כנימה לא הודברה לחלוטין. יחד עם זאת יש מזיקים אחרים כמו זחל תהלוכן האורן, שהתפשט ברחבי אזור הים התיכון ואנחנו פועלים נגדם באמצעות הדברה ביולוגית תוך כדי הימנעות מוחלטת משימוש בתכשירים כימיים".
לדבריו אלה של ברנד נלווה גילוי: "בכוונתנו להכניס ליער ציפורי ירגזי כדי שיהיו האויב הטבעי של אותם זחלים. כחלק מניסוי נציב תיבות קינון ביערות נגועי תהלוכן האורן ונרצה לראות עד כמה אותן ציפורים יעילות כנגד המזיק".
אם הניסוי עם הירגזי יצליח, הציפור הזאת תמצא כר פעילות נרחב. "יש בארץ יערות של נטע-אדם בהיקף של בסביבות מיליון דונם", ברנד מסבר את אוזנינו, בעוד שהחורש הטבעי מגיע לכמחצית מהשטח הזה. לדבריו, יש רוויה ביערות הצפון והמרכז. "מרבית הנטיעות החדשות שלנו הן בדרום", הוא מספר.
ברנד בן 55, רמת-גני במקור, בן להורים מאוסטריה ומפולין, שהגיע אל היערנות מעולם שונה לגמרי. "אני בן של סוחר זכוכית", הוא מעיד על עצמו. "מגיל מאוד צעיר אני זוכר את עצמי נוסע עם אבי ברחבי אירופה וקונה זכוכיות. זה היה מאוד מעניין, אבל בשלב מאוד מוקדם אחי, אלי ואני החלטנו לא להמשיך את העסק של אבא. אחי נהיה מהנדס ואילו אני פניתי לאחר הצבא ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות".
מבחינת ברנד, הפנייה לשם לא הייתה מקרית. "זה בא אצלי טבעי", הוא מצהיר. "היינו מרבים לטייל עם ההורים ביערות בישראל, בייחוד ביער בן שמן ומסתובבים אצלנו לא מעט סרטי 8 מ'מ שבהם הנציח אותנו אבינו שם. אצלי האהבה לטבע היא מהבית. מילדות אבא שלי, יחזקאל, היה יושב איתי על ספרים של 'לייף' ומסביר לי בעזרתם כל מיני נושאים, כמו היכן הכוכבים והיכן הגלקסיות. הייתי עוקב בשקיקה אחר ההסברים שלו ובתוכי יודע שבבוא היום אפנה למדעי הטבע".
ניכר בך שהשקיקה לא עברה לך... "לגמרי לא. גם היום, כשאני רואה ציפור בונה קן, כולי פליאה".
"עם הזכרונות מהטיולים המשפחתיים נעניתי למכרז שפורסם בפקולטה לתפקיד אחראי על איסוף זרעים ופירות ב'אילנות', משתלת קק'ל", מציין ברנד. "כך התחלתי מלמטה תרתי משמע".
תסביר את התפקיד להדיוטות שכמותנו... "אם ברצונך לעשות השבחה בייעור, אתה הולך לעצים היפים ביותר ביער ואוסף מהם את הפירות כגון אצטרובלים של אורן. מאחורי דברים פשטניים אלה מסתתרת תורה מורכבת הרבה יותר. למשל, אם תיקח זרע של חרוב ותנסה להנביט אותו, זה לא ילך לך פשוט. תחילה צריך בעל חיים לאכול אותו. בהיותו בקיבתו, החומצות מרככות את הקליפה שלו ורק אז הזרע יכול לנבוט. פיתחנו תהליך שיעקוף את זה ויגרום שהזרעים ינבטו כשנרצה. מה עשינו? - חיקינו את הטבע. במקום להעביר את הזרעים דרך בעלי-חיים, שמנו את הזרעים בחומצה גופריתנית, שדרכה הזרעים נובטים בבת אחת".
"זאת הייתה אהבה ממבט ראשון", מתוודה ברנד. "התאהבתי מהתחלה בעסק הזה שנקרא יערנות. אני בקק'ל 28 שנה, מ-82'. בד-בבד למדתי בפקולטה לתואר שני, תוך כדי התמחות בהנבטת עצי יער. כעת, אני מסיים שם את לימודי הדוקטורט בנושא השפעת טמפרטורות על התפתחות שתילי עצי יער".
מסתבר, שלעבודת הדוקטורט של ברנד יש השלכות מהפכניות. "אם ט'ו בשבט נחשב אצלנו כראש השנה לאילנות, זה לא כל-כך חג לאילנות", הוא זורק לפתע פצצונת לחלל האוויר ובבת אחת מנפץ מיתוס שכה אהבנו לטפח. "כלומר, יותר ויותר מתברר לנו שאמצע שבט זה לא המועד האופטימלי לנטיעת אילנות. החג הונהג בארץ בחורף בהנחה שזו עונת הגשם, כשהטמפרטורות לא קרות מדי והאילנות שניטעו יכולים להתפתח בעונה זו. זאת טעות. בדיוק אז הטמפרטורות קרות מדי, מה שפוגע בהתפתחות השורשים. די להוציא שתיל ולחשוף אותו לקור כדי לגרום לו 'שוק' וכששמים אותו באדמה גם אם יש בה מי גשם, הטמפרטורות הקרות לא עוזרות לפתח את השורשים".
אז מתי מומלץ לטעת? "מוטב לעשות זאת בסתיו, כשהטמפרטורות נוחות, לתת השקיית-עזר, מה שמפתח מערכת שורשים מאוד עמוקה לקראת תרדמת החורף".
משמע לא נמשיך לשיר "ט'ו בשבט הגיע"? "כמובן, אם נרצה לדייק. אגב, התגלה שכבר לפני 70 שנה היה כאן יערן שבא ואמר 'חבר'ה, עדיף ש שנקדים את הנטיעה, או אולי נאחר אותה. אבל לא שמעו לו. אל נתעלם מכך שהשקיית-עזר היא יקרה. אני לא מדבר על תיאוריות. השווינו עצי חרוב שניטעו בסתיו לעומת עצי חרוב שניטעו במועד המקובל והבדלי הגודל היו משמעותיים".
איך התקבלה ההחלטה על נטיעות ט"ו בשבט? "מדובר בזמנים שלא הייתה מקובלת השקיית-עזר ולא היו שתילים מפותחים כפי שיש היום. מה שהיה נכון לשעתו, לא נכון כיום".
אתה דורש להזיז את החג? "אני לא דורש שום דבר, רק מציג את התוצאות ליערנים. ככל שהם די שמרנים, כל אחד מהם מעוניין בהצלחת היער שלו. אני לא מאמין במהפכות, אלא בהתקדמות הדרגתית ואפילו איטית".
הוא מוכר כיערן פורץ גבולות, במה שהוא משווה ל...מכירת אורז לסינים, או קרח לאסקימוסים. ברנד: "בעולם נוטעים יותר ויותר איקליפטוסים, לשימוש בתעשיית הנייר ובדומיה כדי לשחרר מכך את היער הטבעי. שתי צרעות קטנות, בגודל של מילימטר עד מיליטר וחצי, יצאו מאוסטרליה, מולדת האיקליפטוס וחדרו ליערות האיקליפטוסים בכל העולם, כולל אגן הים התיכון. מזיקים כאלה נישאים לכל מקום על כנפי הגלובליזציה. די שאדם יעבור ליד יער בדרכו לנמל התעופה ומזיק שייצמד אליו יעבור איתו לצד השני של העולם ויגרום לנזקים בהיקף אדיר".
אותן שתי צרעות מזיקות הגיעו גם אלינו? "גם אלינו! בעניין הזה אין הנחות. מכיוון שריסוסים כימיים לא באים אצלנו בחשבון, החלטנו לצאת למלחמה נגדן עם פרופ' צביקה מנדל ממכון וולקני. במקרים כאלה אנחנו, בקק'ל, חוברים לאנשי אקדמיה. הלכנו על חיפוש אחר האוייבים הטבעיים לשתי הצרעות במקום המוצא שלהן, באוסטרליה. איתרנו אותם בתום פרויקט שנמשך שבע שנים ועם האישורים המתאימים שבהם הצטיידנו ייבאנו אותם לארץ. כיום, מדינה שבה רק 15 אלף הקטרים (150 אלף) איקליפטוסים, טיפה בים, כלום, מי סופר אותנו בכלל, היחידים בעולם שמחזיקים אותם אוייבים טבעיים. וכך, מעצמות-יער כמו סין, הודו, תאילנד ודרום אפריקה, פונות אלינו ונעזרות בנו".
אגב, איך זה עובד? "האויב הטבעי שבידינו, סוג של צרעה אוכלת בשר, טורף את הצרעה המזיקה, שהיא צמחונית ומחסלת את עלי העצים".
ברנד יוצא לחו"ל לא רק עם קומנדו הצרעות שלו, אלא גם בשליחויות מקצועיות אחרות. בין השאר יצא לא רק לפיליפינים ולמזרח טימור כדי לייעץ שם איך להקים משתלות של עצי-יער, אלא גם לאינדונזיה, מדינת האיים המוסלמית הגדולה, שבין השאר שולטת גם בחלקו המערבי של האי טימור וכידוע נמנעת מקשרים דיפלומטיים עם ישראל.
במה אתה ואנשיך יכולתם לסייע למדינת ענק כמו אינדונזיה, שבה יש פי 30 יותר תושבים מאשר בישראל? "צריך להבין שתהליכי מדבור לא קשורים רק לנושא של מדבר. גם באזור מאוד גשום, נגיד שיש בו אפילו 1,600 מ'מ גשם בשנה, אם אתה לא מתנהל בו נכון, אתה עלול להפוך אותו למדבר. ראיתי מקום שבו כרתו את היערות, התחיל סחף והשכבה הפורייה העליונה נסחפה ותוך זמן לא רב האזור המיוער והירוק הפך למדבר. עם המומחיות שלנו עצרנו אצלם את התהליך השלילי. באותה תופעה נתקלנו גם בפיליפינים, שם יש תופעה של כריתה לא חוקית של עצים ביערות. כך התמוטטו יערות ונוצר סחף שקבר כפרים שלמים.
"באסיה פעלנו גם בתאילנד, שם השתמשו בריסוס כימי נגד הצרעות, דבר שעצרנו ובהודו נפוצו סביבנו כותרות בנוסח 'חוקרים ישראלים הצילו לנו את יערות האיקליפטוס!' אנשי-מקצוע ממדינות אלה ואחרות הגיעו ארצה כדי להשתלם בנושא".
ולא רק אסיה. ברנד: "יצאנו לרואנדה שבאפריקה, ארץ אלף הגבעות, כדי לפעול בכפר נוער ייחודי שבו משוקמים כ-500 יתומים, קרבנות רצח העם שהתרחש שם ב-94. הקימה אותו אן היימן, תורמת יהודייה מארצות הברית, שקראה לנו, קק'ל, לבוא ולעזור. לאחר בדיקת היתכנות שערכתי בשטח, משיקים שם משתלה חקלאית-יערנית בנוף ירוק להפליא. המטרה היא שבבוא הזמן הנערים שנמצאים שם יעבירו את הידע שהם רוכשים במקום לכפרים שלהם. כמו-כן, הם לומדים איך לגדל בחממות, דבר שלא היה להם הידע הבסיסי לכך. אנחנו לא מצטמצמים שם רק בנושאי יער, אלא גם תורמים בתחום השבחת עצי הפרי. שרת החוץ של רואנדה באה לגזור את הסרט".
"זאת לא רק היציאה לעזרת ארצות מתפתחות", אומר ברנד. "אנחנו עורכים בארץ השתלמויות לאנשי-מקצוע מאפריקה, מאסיה וממדינות הדרום של ברית המועצות לשעבר. בתחום שלנו ישראל הקטנה נחשבת למעצמה. יערן מקמרון שהשתלם אצלנו אמר משהו כמו 'לאחר שלמדתי בצרפת ייעור וגם השתתפתי בקורס אצלכם. הגעתי למסקנה שכל התיאוריה שלמדתי בצרפת לא שווה דבר בעוד שדווקא אצלכם למדתי ייעור נכון'. כשאני שומע דברים כאלה, אני בשמים'..."
"בשבילי יש בדברים האלה מעין סגירת-מעגל", מוסיף ברנד. "אמי עלתה ארצה מהשואה ב-43', כאחת מ'ילדי טהרן'. היא הייתה מספרת לי איך ה'ג'וינט' הציל באותה תקופה ילדים יתומים מאירופה, הכבושה על-ידי הנאצים ובדרך-לא-דרך הביא אותם לארץ-ישראל. מצאתי עצמי יושב באיזה אי-שם ברואנדה וחשבתי על אמי, מרים, פליטת מלחמה יתומה שהצילו אותה והנה כעבור כמעט 70 שנה, אני, דוד בנה, בא ועוזר בדרכי לילדים יתומים באפריקה. רק המחשבה על זה מרגשת אותי".
ברנד מתגורר במושב בית-יהושע, בשרון. רעייתו, אורלי, יועצת חינוכית. יעל, 29, בתם הבכורה, הלכה בעקבות אביה, סיימה לימודים לתואר שני בפקולטה לחקלאות ברחובות ועובדת במכון וולקני. יובל, הבן האמצעי, לומד הנדסה ביו-רפואית באוניברסיטת תל אביב ואייל, בן הזקונים, מתגייס בנובמבר.
לאחר שאביך לקח אותך ליערות, מה איתם? "שלושתם ילדי-טבע, יודעים לזהות את כל עצי היער ממרחק של קילומטרים. בטיולי תנועת הנוער יודעים שאם יש שאלה בבוטניקה, פונים לברנד".
במושב מטפח ברנד מטע אפרסמון בעזרת ילדיו, "מה שקושר אותם עוד יותר לטבע". בצמוד לבית יש לו גינת תבלינים לצד בוסתן של עצי פרי ו"פרדס קטנצ'יק". כן, הוא מאלה שמביאים את העבודה הביתה. "אני עושה אצלי ניסיונות", מספר ברנד. "כששמעתי על זן איקליפטוס שקצב הצימוח שלו מואץ, לפני שהבאתי אותו לקק'ל, קודם בחנתי אותו אצלי ותוך שנתיים הוא גדל לגובה של 12 מטר".
לאן אתה בורח מעיסוקיך? "אולי תתפלא, אבל ל...אפייה. בתחביב שלי אני קונדיטור שמתמחה במנות אחרונות. בכך אני לגמרי אוטודידקט. גם לכאן מתגנבת לא פעם העבודה, כשאני משלב פירות בעוגות שאני אופה. לצד האפייה, אני אוהב הליכה בחיק הטבע, סרטים, מוזיקה וביליארד. לא משעמם לי..."
לסיכום, ישראל, שבעבר הצביעו עליה כעל מדינה מדברית, איך רואים אותה כיום עמיתיך בעולם? "כיום, אנחנו נחשבים למדינה מאוד יערנית. אם נשווה את שטח היערות כיום למה שהיה, נאמר, לפני מאה שנה, אנחנו מהמדינות הבודדות שהוא עלה בהן בהרבה. יש סימוכין לכך. מארק טוויין, לאחר ביקורו בארץ ב-1867 כתב בספרו 'מסע תענוגות לארץ הקודש' שזאת ארץ אומללה ומסכנה שלא ראה בה ולו עץ אחד. יש לנו צילומי אוויר מלפני עשרות שנים שמראים הרים חשופים בשטחים שהם מיוערים כיום. יש לנו סיבה טובה לטפוח לעצמנו על השכם".