לא התייאשתי. עשיתי תחקיר רציני, ומצאתי (בתל אביב דווקא) חברה המאפשרת הפלגה עם האוטו לפאלקונה שבאיטליה. ממש נהדר, חוץ משני פרטים: ראשית, המחיר הוא אלף אירו ל-one way ticket, ושנית, בבב רחוקה מוורשה הרבה יותר מאשר הייתה אנקונה.
"אתה תלך על זה?", דואגת אלפא. "נראה לי שאתה תשאיר אותי שם בפולין, ותחזור ארצה לבד כדי לנסוע בתחבורה ציבורית, כי לא יהיו לנו עוד אלף אירו כדי לחזור ארצה יחדיו דרך הים".
"עיזבי", אני אומר לאלפא ולעוד מישהי, "אנו לא נפליג לשום מקום אלא נישאר בבית, בתקווה שהפקידים הירושלמים, שספק אם הם יודעים כלל לנהוג, ואולי יושבים רק במושב האחורי, המרופד, מאחורי וילונות כהים – לא יצליחו לרמוס את השכל הישר. מה, יהודים לא מסוגלים לשרוף מצלמות מהירות כמו האנגלים הזועמים שראינו ב'יוטיוב'? הרי בארצנו פעלו פעם מחתרות, ובזכותן קמה המדינה. כך לפחות מספרים".