לא רק בעניין הפלשתיני ברק היה מעורב עד מעל לראש אלא גם בזה הטורקי. בחורף שעבר, אחרי 'משבר הכיסאות', יצא לטורקיה כדי לשכך את המתיחות בין המדינות. בשעה ששר החוץ האמיתי, אביגדור ליברמן, הוחרם והחרים את הטורקים, הגיע ברק לאנקרה על תקן הישראלי הטוב. "היו עליות ומורדות ביחסים בין המדינות, אך יש לשים אותן מאחורינו", אמר. המדיניות שלו, כך הסביר, היא שאין צורך להתייחס לסמלים אלא להתרכז בנושאים שעל סדר היום לגופם. יום שלם שהה בבירה הטורקית כאילו לא היה משבר מעולם. את סטירת הלחי קיבלו הוא והמדינה כולה אחרי כמה חודשים במשט המרמרה. פרשת המשט היא כישלונו המהדהד של שר הביטחון. הדרג המדיני ובמיוחד שרי השביעייה יודעים זאת אך מעדיפים שקט קואליציוני ולכן לא יצאו למאבק פומבי, אך העובדות הן שמערכת הביטחון שעליה מופקד ברק לא הבינה מה מתרגש עליה. המודיעין פספס את ארגון IHH, את הכנותיו ואת כוונותיו. הצבא הנתון למרותו לא נערך לתרחיש המבצעי הנכון. המערכה המדינית המקדימה, במיוחד מול הטורקים שאיתם לכאורה התפייס, לא השיגה תוצאות. ברק היה זה שניהל את העניין כולו אחרי שהדיון בשביעייה הסתיים בנוסח 'תשאירו לי את העניין'. גם בזמן אמת נוהל כזכור האירוע על ידו, שהרי ראש הממשלה שהה בחו"ל. התוצאה: פיגוע אסטרטגי בתדמית ישראל. תוצאה גרועה אחרת נרשמה על שמו בגזרה הרוסית. לפני חודשיים יצא למוסקבה וחתם על הסכם לשיתוף פעולה ביטחוני. חלפו שבועיים ורוסיה הודיעה על מכירת טילים מסוכנים לסוריה. הרוסים עשו ממנו צחוק. במשט, כמו באיגרת אובמה, כמו בעניין הטורקי, כמו בתיווך מול האמריקנים, כמו בעניין הרוסי, חוזר אותו הדפוס. אדם אחד שהוא שר ביטחון דה-יורה וגם שר החוץ דה-פקטו. אדם אחד שמרכז עוצמה אדירה, בגיבוי ראש הממשלה, אף שלא ברור מדוע. המושכות בתחומים רבים בידיו (השביעייה הפכה לגוף שלעתים מיודע רק בדיעבד) בגלל הצטברות נסיבות פוליטיות ואישיות, ולא בשל הצלחה יוצאת דופן. אמרת שפר נוספת שניפק לאחרונה היא ש"אסור שהביטחון יהיה תירוץ לא לעשות הסכם". או בניסוח עממי, לעזאזל החיים של אזרחי ישראל. העיקר ההסכם. האמירה הזאת תמוהה בפני עצמה אך היא מוזרה במיוחד כששר ביטחון משמיע אותה. גם במקרה זה היחיד שהתקומם נגד הדברים היה השר בני בגין. לא מיותר לומר בהקשר זה שההספקים הביטחוניים של ישראל בשנה האחרונה רחוקים מלהרשים. האחראי על מערכת הביטחון הצליח בעיקר לריב מריבה מכוערת עם גבי אשכנזי ולמנות רמטכ"ל חדש בהליך מזורז ובעייתי שעדיין מרחפים מעליו סימני שאלה. מבצע צבאי מרשים לא נערך. גלעד שליט עדיין בשבי. אירן ממשיכה לדהור לעבר הפצצה ולהזרים נשק לאזור. ברור שברק אינו קוסם, אך הגילוי כי התנגד לתקיפת הכור הסורי סודק קשות את תדמיתו כמר ביטחון. גם בימים אלה, כשהוא מצדד בהארכת ההקפאה, ברק טועה. ארצות הברית, בניגוד לרשום במקומותינו, מכבדת את עמדת ישראל העומדת על סיום ההקפאה. פקידים אמריקנים כמעט נעלבים מהפרסומים בעיתונות הישראלית כאילו הממשל יעניש את נתניהו אם ידבק בעמדתו. אהרון מילר, נציג עבר של הממשל למשאים ומתנים, אמר לאחרונה בהקשר זה כי נתניהו "הצליח להשאיר את החתול המת (=האשמה) על פתח דלתם של אובמה ועבאס. זו כבר לא הבעיה של ישראל אלא העקשנות הפלשתינית לפתור נושא אחד (עתיד ההתנחלויות) שלא במסגרת המשא-ומתן". במפלגתו של ברק ובוודאי בליכוד משוכנעים הכול שמניעים פוליטיים דוחקים אותו לעמדת 'אויב המתנחלים'. בקדנציה הקודמת הוא דווקא נחשב אצלם לידיד ההתיישבות. "אם אין תהליך שלום, ברק במצב הכי חלש אי פעם", אומר גורם במפלגת העבודה. "מצבו בסקרים מחריף ולכן הוא חייב להראות פעלתנות. מבחינתו זה קרב הישרדות פוליטי וזה מה שמטריד אותו".

במוצאי יום הכיפורים, בשעה שעם ישראל נערך לסוכות, יצא אהוד ברק לביקור עבודה נוסף בארצות הברית. חמישה ימים אמור היה לשהות בוושינגטון ובניו-יורק. בפועל התארכה השהות לשמונה ימים. מה עשה שם ברק בכל הימים האלה? הוא נועד כרגיל עם צמרת הממשל אך גם נמנע כרגיל מלמסור מידע מהותי על תוכן פגישותיו. דבר אחד כן ברור: עם שובו ארצה החלו להתרוצץ השמועות על כך שאובמה שוקל להעניק לישראל ערבויות מפליגות בתמורה להארכת ההקפאה. האם הייתה איגרת ערבויות של אובמה? תלוי את מי שואלים. ארה"ב הכחישה. כך גם לשכת נתניהו. השחקן היחיד שאישר את דבר קיום האיגרת היה ברק. על-פי יותר מעדות אחת הוא גם זה שיזם אותה. כיוון שברק מכיר לפרטי פרטים את עמדות נתניהו, ומאחר שהוא המגשר הבלתי רשמי בין ישראל לממשל, ברק ידע אילו הבטחות עשויות לגרום לנתניהו, למרות הכול, להאריך את ההקפאה. בדיוק כפי שברק היה מעוניין כבר לפני חצי שנה. אי-אפשר לומר ששר הביטחון הוא סוכן כפול, אך הוא ודאי משחק משחק כפול. ברק, וזו עוד נקודה חשובה, הציב עצמו בעמדת המשקיף. "שר הביטחון, אהוד ברק, קורא להנהגה הפלשתינית ולכל הצדדים לגלות אחריות ולא לאפשר את הפסקת השיחות. בהידברות אינטנסיבית של ישראל, ארה"ב, הפלשתינים ומנהיגים בעולם הערבי, ניתן להגיע לנוסחה...". זו לשון ההודעה שפרסמה לשכתו. נתניהו אמר "אני קורא לאבו-מאזן להמשיך בשיחות". ברק קורא "לכל הצדדים", משל היה מתווך ניטראלי. אך ברק לא רק קורא אלא גם כורה. כל מי שבוחן את תוכני האיגרת שלא נולדה מבין שמטרתה הייתה למסמר את נתניהו לקו המדיני שברק והאמריקנים מעוניינים בו. הסכמה לפרמטרים המופיעים באיגרת משמעה התקדמות משמעותית לקראת החזון המדיני של ברק. הבטחה אמריקנית בת שנה לווטו במועצת הביטחון פירושה סנדול של ישראל ל"הסכם בתוך שנה" כפי שתובע אובמה וכפי שמאמין ברק (וכפי שנכון עבורו מבחינה פוליטית). אחרי המועד הזה יהיה הנשיא האמריקני פטור כביכול מלהגן על ישראל במועצה שכן יוכל לומר לנתניהו 'במשך שנה שמרתי לך על הגב. עכשיו תסתדר לבד'. מובן שברק מעוניין בכך, אך האם הדחיפות הזאת היא גם נחלת נתניהו? כך גם ההבטחה לנוכחות ישראלית בבקעה. מכלל הן אתה שומע לאו. האמריקנים אולי יתמכו בעמדת ישראל לגבי הבקעה אך המשמעות היא ששאר השטח מבחינתם מיועד לפלשתינים. לא שיש בכך חדש, אלא שהאיגרת תנציח את העמדה הזאת על הכתב, ואם תיענה בחיוב תחשוף לראשונה את קווי הנסיגה של ישראל. נתניהו אולי נמלט מהמלכודת הזאת, אך מי טמן לו אותה? אגב האיגרת, חשוב להדגיש שממשל אובמה, חרף בקשות חוזרות ונשנות של ראש הממשלה, לא הכיר עד היום במכתב בוש על אודות "השינויים שחלו בשטח", כלומר גושי ההתנחלויות. אם אובמה לא מתחייב לאיגרת של קודמו מדוע שהבא אחריו יתחייב לאיגרת שלו? ברק עצמו יודע היטב שהתחייבויות נשיאותיות שכאלה לא מחזיקות מים. ערב הנסיגה מלבנון, כשהיה ראש ממשלה, הבטיח לו הנשיא דאז קלינטון מענק בן 800 מיליון דולר לחיזוק הנגב והגליל. אז הבטיח. אפילו סנט אחד לא עבר.

מה אם כן עומד מאחורי הברית הזאת בין ברק לברק? האם ההתייצבות שלו לצד אמריקה נועדה להביא לאובמה את הראש של נתניהו? האם זו הסיבה שהוא אהוד כל כך בממשל הלא-סימפתי לישראל? אין עובדות אלא רק השערות. ביבי, וזה בטוח, מוקף בברק. לנתניהו יש כמובן צוות מדיני-ביטחוני משלו, אך העוצמה נמצאת דווקא בקומה ה-14 בקריה, כפי שיודגם מיד, ולא בלשכה ברחוב קפלן. לתמונת המצב הזאת לא מיותר להוסיף את המרכיבים הפרסונליים. ברק ניחן כידוע בביטחון עצמי מופרז ("הם עוד יבינו", "אתם עוד תראו", הוא נוהג לומר כשמנסים להעמיד אותו על טעותו). נתניהו לא ניחן בתכונה הזאת. או כפי שניסח זאת ח"כ יעקב כ"ץ: "אהוד ברק הצליח לשלוט במדינת ישראל לתקופה מסוימת כשרק 30 ח"כים תמכו בו. ביבי עם 65 ח"כים לא חש בטוח". מעבר לכך, לא אדם אחד ולא שניים טוענים כי ברק מהלך קסם על נתניהו וכי השפעתו עליו כמעט מאגית. בניגוד לכל מיני שמועות שהתרוצצו בתקופה האחרונה הקשר ההדוק ביניהם חי ובועט. במהלך שהותו האחרונה בארה"ב החזיק ברק קו טלפון פתוח עם נתניהו, והם שוחחו במשך שעות מדי יום. הפרט הזה מלמד הן על הקשר הרצוף, הן על הדומיננטיות של ברק בתהליכים, הן על כך שנתניהו צועד אחריו בראש צלול. ברק מצדו משתמש במעמד-העל שלו. הוא אומנם עושה ככל יכולתו לטשטש עקבות אבל הזמן והעובדות עושים את שלהם. לפני כמה חודשים הבטיח ראש הממשלה לראשי המתנחלים כי יסדיר את מעמדו של המאחז ברוכין שבשומרון. ברק, שסמכות החתימה בידיו, סירב. המתנחלים יצאו בידיים ריקות. באותו אופן ובניגוד להחלטת הקבינט ולהבטחות נתניהו, ברק הקפיא את כל הליכי התכנון ביו"ש. על דעת עצמו ובתיאום עם האמריקנים הסתפק בבניית 28 מבני ציבור ביו"ש אף שבהחלטה הנ"ל נאמר כי לא תיעצר בניית מבני ציבור. שוב ביקשו המתנחלים את עזרת נתניהו. שוב נענו ריקם. ההנחיה שנתן נתניהו לאנשיו היא "לפעול בהסכמה עם שר הביטחון". כלומר, בוויכוחים בין הלשכות בשנה האחרונה, והיו כאלה, ברק קיבל את סמכות הפוסק האחרון. עוד דוגמה המלמדת על יחסי הכוחות בין השניים. פה ושם כשעלה בידי האגף הימני להזיז את ברק מעמדתו היה זה רק אחרי מאבקים עזים, כמעט אינתיפאדה ימנית. זהו הרקע שלאורו צריך לתהות מה קרה בשבועיים האחרונים שהזיז את נתניהו מעמדת ה"אין שינוי במדיניות הממשלה" לעמדת ה"שותף למאמצים הקדחתניים למצוא פשרה יצירתית" ביחס להקפאה.

עם או בלי איגרת, יש תהליכים ברורים שברק גורם בהם נזק. בראיון ל'הארץ' שב וצידד לאחרונה בחלוקת ירושלים, בניגוד לעמדתו (הפורמלית לפחות) של נתניהו. "ירושלים המערבית ו-12 השכונות היהודיות שבהן כ-200 אלף תושבים - שלנו. השכונות הערביות שבהן חיים קרוב לרבע מיליון פלשתינים - שלהם. בעיר העתיקה, בהר הזיתים ובעיר דוד - משטר מיוחד וסידורים מוסכמים", אמר ברק. הדברים, באופן טבעי, צוטטו בכל העולם. כשמספר שתיים בישראל מתנדב לחלק את בירתו ההיסטורית, העולם ממהר להפנים את המסר. גופים כמו האיחוד האירופי וחברותיו הזכירו את תמיכתם בחלוקת העיר. דוברים ישראלים מתקשים להגן על עמדת הממשלה כששר בכיר מבטא עמדה הפוכה. בהקשר זה רלוונטי להזכיר שברק היה ראש הממשלה ששבר את הטאבו על ירושלים. קודמיו, רבין, פרס ובוודאי נתניהו, התחייבו לשמור על אחדותה. כך נהג גם הוא עצמו עוד בערב צאתו לוועידת קמפ-דיוויד. "שמירה על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל היא קו אדום", הכריז בכנסת. יממות אחדות אחר כך הסכים למסור חלקים מן העיר לערבים, בכלל זה רבעים בעיר העתיקה. הקריסה המדינית הזאת לא הביאה כידוע להסכם, אך ברק ממשיך לשווק את רעיונותיו כשנתניהו מחריש. ההתעקשות על חלוקת העיר מפתיעה מסיבה נוספת: אחרי ועידת קמפ-דיוויד סוכם על דעת הנשיא האמריקני דאז ביל קלינטון כי "עמדות ורעיונות שהובעו בוועידה אינם תקפים... והם בטלים ומבוטלים". חרף האמירה ולמרות הכישלון ברק ממשיך לקדם את האג'נדה הנ"ל. ירושלים היא לא הדוגמה היחידה להצהרות בומרנג של ברק. בפורום הרצליה האחרון הכריז: "אם הבלוק הזה של מיליוני פלשתינים יצביע בבחירות - זו תהיה מדינה דו-לאומית. אם לא יצביע - זו תהיה מדינת אפרטהייד לכל דבר ועניין". הוצאת המילה "אפרטהייד" מפיו של האיש השני בחשיבותו בישראל הייתה כשמן בתעשיית האנטי-ישראליות. מארגני "שבוע האפרטהייד" (שבוע שנאה לישראל בקמפוסים ברחבי העולם) עשו כמובן שימוש בדברי שר הביטחון. הוגי שמאל רדיקליים תהו לאחר הצהרתו מדוע כאשר קרטר האשים את ישראל באפרטהייד הוא גונה בידי תומכיה אם אהוד ברק משתמש באותו מינוח. כשהילרי קלינטון, או בכירים אמריקנים אחרים, מנמקים את מדיניות הממשל הנוכחי, נוח להם להישען על דברים שיוצאים מכאן. "כמו שאמרו שר ההגנה אהוד ברק ואחרים", ציטטה קלינטון את ברק, "המתמטיקה הקשוחה של הדמוקרטיה והדמוגרפיה דוחקת את השעה לכך שהישראלים ייאלצו לבחור בין שימור הדמוקרטיה לבין נאמנות למולדת היהודית". קלינטון דיברה לפני חברי איפא"ק ועל כן לא העזה להשתמש במינוח אפרטהייד. גם בכירים ישראלים אחרים שמחזיקים בהשקפת עולמו של ברק (דן מרידור למשל) נמנעים מלהגות את המילה הזאת בגלל משמעותה הנפיצה. ברק מצדו סיפק למתנגדי ישראל טיעונים ומינוח המסייעים לדחוק אותה לפינה. היחיד שעמד בפומבי על הנזק שגרמה האמירה הזאת של ברק היה בני בגין. "האיומים הנשמעים כאילו אנחנו עומדים בפני הצפה דמוגרפית תוך השמעת ביטויי גנאי לועזיים, דברי בלע, מהי התוצאה הזאת והזאת של יחסי רוב ומיעוט הזויים ולא מציאותיים - הביטויים הלועזיים האלה הם שנקלטים בחוץ לארץ", הסתפק בגין בביקורת מרומזת. הוא, כמו שרי השביעייה האחרים וכמו נתניהו, לא רוצה מריבה עם ברק. ועוד הצהרה. "הסטטוס קוו לא יכול להימשך", הכריז ברק לפני כעשרה חודשים. האמירה הזאת הפכה לאבן יסוד במדיניות הממשל. אובמה, ביידן, קלינטון ואחרים חוזרים שוב ושוב על האמירה הזאת. ברק, שוב, סיפק להם תחמושת. למה בעצם הסטטוס קוו לא יכול להימשך? טרם הובהר. ובכל מקרה, מדוע שר הביטחון של ישראל הוא זה שצריך לזרוע את הדחיפות במערכת? העולם לוחץ גם כך. לא חייבים לעזור לו.

מה ביצעה קרן הלייזר של אהוד ברק בשבועות האחרונים? האם הוא זה שבישל את יוזמת הערבויות להארכת ההקפאה? ברק, כאמור, לא משאיר עקבות. אותם בודדים בישראל שיודעים את התשובות ממלאים פיהם מים. ובכל זאת, שלל סימנים כמו גם ניסיון העבר מוליכים למסקנה שאהוד ברק, ולא בנימין נתניהו, הוא זה שמוביל את הקו המדיני של ישראל. נתניהו הוא אולי השחקן על הבמה וברק מקפיד לא לקלקל לו את ההצגה, אולם מאחורי הקלעים, תוך שיתוף פעולה חסר תקדים עם האמריקנים וכתוצאה מקשר סימביוטי עם נתניהו, ברק הוא הבמאי. כדי להבין את הרקע לקביעה הזאת צריך לבחון את העניינים מזווית עיניו של ראש הממשלה. אהוד ברק מכהן כשר ביטחון בממשלתו. עד כאן הכול בסדר. אלא שנוסף לתפקידו זה ברק גם מוביל את התהליכים המדיניים העיקריים המעסיקים את ישראל, קרי אירן והפלשתינים. בעניינים אלה הוא לנתניהו שר ביטחון ושר חוץ גם יחד. הוא האיש המופקד על מערכת הביטחון אך הוא גם מי שמרכז את העיסוק במערכת המדינית. שר ביטחוץ. דוגמה אחת שתמחיש זאת: כל אישיות הקשורה בתהליך המדיני, למשל ג'ורג' מיטשל, טוני בלייר או בכירים אחרים, נפגשת בבואה לארץ עם ברק. אין אדם שפוגש רק את ביבי. ברק תמיד בתמונה. זה לא קורה למשל עם ליברמן. הלה מידר עצמו כידוע מהסוגיה הפלשתינית. ברק ממלא את הוואקום. לכך יש להוסיף את הקשרים עם האמריקנים. בעבר היה נהוג שראשי ממשלה הם הממונים על הקשר עם ידידתנו מעבר לים. בקדנציה הנוכחית הופקד התיק האמריקני בידי ברק. הוא המוציא והמביא מול הממשל. מיטשל הוא השליח של אובמה. ברק הוא השליח של ביבי. שר הביטחון ערך בשנה האחרונה שמונה ביקורים בארצות הברית. פעם בחודש וחצי בממוצע (בשני מקרים הצטרף לנתניהו). בכל פעם שהוא בוושינגטון נועדת איתו כל הצמרת האמריקנית: קלינטון, גייטס, מאלן, ג'ונס. פעם או פעמיים הצטרף גם אובמה לפגישות. ספק אם יש עוד מנהיג זר שהדלתות בוושינגטון נפתחות כך לפניו. ספק אם הייתה אי פעם אישיות ישראלית שעבדה באופן הדוק כל כך עם הממשל האמריקני. ספק אם הייתה אי פעם בישראל אישיות שריכזה עוצמה רבה כל כך. אפשר כמובן לרוות נחת מהידוק הקשרים עם ידידתנו מעבר לים. הגיוני לא פחות לתהות מה לוחש שם ברק על האוזניים. מה שומעים ממנו האמריקנים שעושה להם טוב כל כך. מה הוא מוכר להם עד שהפכו אותו לבן יקיר. בשורה ארוכה של סוגיות שעלו בשנה האחרונה בפני הדרג המדיני הצטרף ברק לעמדות הקהילייה הבינלאומית. ישראל מצד אחד, ברק ושאר העולם מצד שני. כשהממשל דורש עכשיו את הארכת ההקפאה, ברק תומך. כשאובמה תבע הקפאה בירושלים או עצירה של הפרויקט ברמת-שלמה, ברק אמר 'כן'. כך גם כשארצות הברית דרשה פתיחת נציגויות פלשתיניות בירושלים. רק פעם אחת, בהתייחסות לסוגיית הגרעין הישראלי, הציג עמדה הסותרת את זו של הממשל. בכל המקרים האחרים דיבר גבוהה גבוהה על הצורך בחיזוק הקשרים עם האמריקנים וכיו"ב. אך העובדה היא שגם כשישראל לא התקפלה תחת תכתיבי אובמה, בניגוד להמלצתו, השמים לא נפלו. בסופו של דבר היה זה אובמה שנאלץ להזמין את נתניהו לפגישת פיוס אך בשל לחצים פוליטיים פנים-אמריקניים, ולא כתוצאה מהתקפלות ישראלית.