כשהכדורים נורו משמאל לימין

פנקס היה מעורב ברבים מן העימותים שנתגלעו סביב 'פרשנותו' של הסכם הסטטוס-קוו בשנות המדינה הראשונות: כשרות המטבחים הציבוריים, ייבוא בשר כשר ושמירת השבת בפרהסיה הציבורית. הוא הראשון שהעלה שורה של שאילתות בדבר החינוך החילוני הכפוי שניתן לילדים במחנות העולים. התבטאותו החריפה ב-ח' בטבת תש"י הובילה להקמת ועדת פרומקין:

• הפעולה אשר נעשית במחנות העולים, אם נציינה בציון הקל ביותר, אפשר לציינה ככפייה מצפונית ואינקוויזיציה נגד דת ישראל... רצח תרבותי ודתי שאם הדבר לא ייפסק היום, תתפורר הקואליציה אשר נקראת מדינת ישראל... נצא במלחמת אזרחים, בדמים ממש אם הדבר לא ייפסק מיד...

לפנקס היה משקל משמעותי בין הגורמים שהביאו לפירוק הממשלה הראשונה והשנייה בשל נימוקים דתיים-פוליטיים וכלכליים. הוא אף ספג ביקורת קשה על כך מבית ומחוץ. אליעזר דון-יחיא מזהה את שיטת יישוב הסכסוכים בענייני דת במדינת ישראל מתקופת היישוב ועד ימינו כשיטת "הפוליטיקה של ההסדרה" – שותפות קואליציונית, ייצוג יחסי וחלוקה הוגנת של משאבים על-פי משקל אלקטורלי של מפלגות, אוטונומיה מוסדית-מפלגתית ו"סטטוס-קוו". שיטה זו מאפשרת לכל אחד מן הצדדים להמשיך להצטייר כמי שדבק בעקרונותיו ועם זאת להימנע מעימותים חזיתיים בנושאים השנויים במחלוקת, בדרך של הימנעות מהכרעה. ואכן, בכך שאפשרה מפא"י לקיים מרכז משנה פוליטי שעסק בתחומים המוגדרים לו בלבד מנעה היא מן המחנה שלצידה להתחרות בה על הדומיננטיות שלה. פנקס השתמש לעתים ב"הסדרה" כטקטיקה, אך התנגד לה כדרך אסטרטגית. הוא סירב לראות את תפקידו של חבר כנסת דתי רק כמי שמייצג "מרכז משנה". בשל תפיסתו המדינית הרחבה ביקש להשפיע על אופייה של המדינה כולה, ולא רק על אופיו של הציבור שייצג. הוא ערער על הדומיננטיות ועל תפיסות העולם של מפא"י ושל ראשיה, הן מבחינה מדינית, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אידיאולוגית-דתית. גם בתוך מפלגתו היה בין היחידים שלחמו למען חינוך ממלכתי דתי אחיד.

בליל שבת, כ"ח בסיון תשי"ב, 20.6.1952, שמעו בני משפחת פנקס, בשעה רבע לעשר, קול של נפילת צרור. הם זיהו במרפסת רימון נפץ במשקל 200 גרם. עקב כך הוצב במהלך השבת מארב משטרתי סמוך לדירה, ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. השוטרים האורבים העידו שבמוצאי-השבת, בשעה 1:00 בלילה, ראו שני צעירים נכנסים לבניין ויוצאים ממנו במהירות. הם רדפו אחריהם, תפסו אותם ותוך כדי שערכו על גופם חיפוש נשמע פיצוץ מכיוון דירתו של השר. משקל חומר הנפץ שהתפוצץ שם היה כחצי קילוגרם. לא היו פגיעות בנפש, אך שתי דלתות נעקרו, החלונות נופצו, ורהיטים ניזוקו. בחשד למעשה עצרה המשטרה את עמוס קינן, אז בעל הטור הסאטירי "עוזי ושות'" בהארץ, ואת שאלתיאל בן-יאיר, שניהם יוצאי לח"י. הם נחשדו בכך שביצעו את המעשה כאות מחאה על תקנות התחבורה. המתנקשים היו קשורים לתפיסת העולם הכנענית, ששללה כל ביטוי של סממנים יהודיים-דתיים במדינת ישראל המתחדשת וביקשה ליצור טיפוס "עברי" חדש; מעבר לכך, פנקס ייצג בעיניהם את המדינה ואת חוקיה, והיווה מעין 'תחליף' לבן-גוריון. הם התנגדו לכפיית המרות המדינית המפא"יית כספיח לתקופת פעילותם במחתרת (בעניין זה היה פנקס שותף לרבות מתפיסותיהם, אך הם כנראה לא ידעו זאת);

• אפילו רעיונות של התנקשות בבן-גוריון התגלגלו בראשם של בני חבורתו של קינן בתקופה זו... מהפכה, תפיסת השלטון, פצצה... [נורית גרץ, על דעת עצמו, תל אביב תשס"ח, עמ' 316-315].
  - "במלחמת שחרור אחת כבשנו את הארץ. אם יש צורך נצא למלחמת שחרור שנייה, כדי לשנות את פרצופה של המדינה".
  - "אבל חבר'ה, תעצרו, מה אתכם, זאת סיבה להניח פצצה בפתח בית של שר במדינת ישראל? תחשבו רגע".
  - "מי מדבר על פצצה? יש כאן מלחמה על שתי דרכי חיים" [שם, עמ' 227].

למחרת ניסיון ההתנקשות הועלה הנושא באופן לקוני על שולחן הממשלה. השר בורג ביקש להביא את הדברים לשולחן הכנסת משום שמדובר "בפעם הראשונה מאז אלפיים שנה שהייתה התנקשות מעין זה". בן-גוריון סיכם את הדברים במילים "קרה נס שלא נהרג איש, זו הייתה פצצה רצינית", ולא העביר את הדיון לכנסת. הפרשה סוקרה בהרחבה בעיתונות, אך ירדה מסדר היום בימים שלאחר מכן. החשודים הצליחו לדחות את פתיחת המשפט על-ידי עילות שונות. בינתיים, ב-15 באוגוסט 1952, כ"ג באב תשי"ב, נפטר השר פנקס מהתקף לב פתאומי והוא בן חמישים ושבע בלבד. עיתון "הצופה" היה היחיד שכתב על הקשר האפשרי בין ניסיון ההתנקשות לבין פטירתו של פנקס. לאחר שבועות ספורים זוכו בבית המשפט המחוזי שני הנאשמים בהתנקשות וגרסתם המכחישה התקבלה. גם בפסק הדין של בית המשפט העליון זוכו הנאשמים, "כיוון שהתביעה לא הוכיחה את אשמתם ללא ספק המתקבל על הדעת". עם זאת, רבים מחבריו של קינן ומקרוביו של פנקס מעידים כי ידעו כבר בימים ההם על כך שקינן ובן-יאיר ביצעו את המעשה. הוכחה סופית לכך ניתנה עם פרסום הביוגרפיה של קינן "על דעת עצמו" בשנת תשס"ח, ובה העידה רעייתו נורית גרץ על שיחה שבה הודה בפניה על ניסיון ההתנקשות.

כשהספיד בן-גוריון את פנקס לאחר פטירתו, אמר כי העריך אותו מהשלב שבו שימש בתפקיד יו"ר ועדת הביטחון:

• לא הייתי מקורב אל פנקס כל זמן שעשה רק בשליחות מפלגתו, אולם מזמן שהחל למלא שליחות לאומית עמדתי איתו בקשרים אמיצים ועבדתי איתו עד יומו האחרון... הביטחון עמד אצלו בראש. מאז למדתי להוקיר ולכבד את האיש הזה... פנקס היה מקובל כאיש הימין וכאיש המזרחי, אבל בשטח הביטחון ראיתי בו רק הפטריוט הנאמן...

גם הצטרפותו של פנקס לקואליציה סללה דרך של שיתוף פעולה בין השניים. עם זאת, הדרך שהציע כל אחד מהם להשגת ממלכתיות ואחידות קיטבה ביניהם: שני האישים האמינו כי עיקר ההשקעה צריך להתבצע בתחום החינוכי, אך כל אחד ראה לנגד עיניו חינוך עברי מסוג אחר לחלוטין. שניהם האמינו כי אין לנתק בין הדת ובין המדינה, אך את הקשר ביניהן ראו באופן הפוך לגמרי. בשונה מיחסו של בן-גוריון לציבור החרדי, עם האלטרנטיבה שהציע פנקס בדבר חיבור בין דת ובינלאומיות התקשה בן-גוריון להגיע להסדרים (באמירות כמו "הימין השחור המתחיל מראשי הפרדסנים וגומר בבגין ופנקס", "המזרחי בהנהגת פנקס זה רסיס של הימין"). גם פנקס לא חסך את ביקורתו האישית מבן-גוריון וממפלגתו לאורך כל שנות פעילותו הפוליטית:

• מר בן-גוריון כאחראי למצע מפא"י כותב... על 'אהבת ישראל שהיא כלל גדול ביהדות'. לא פעם היינו עדים להתפרצות אהבת ישראל מפי מר בן-גוריון מעל במת הכנסת כלפי אנשי מפ"ם, חרות, ציונים כלליים, ואף החזית הדתית כשיצאה מהקואליציה. לא כך הבינו אבותינו את המושג של אהבת ישראל.

סיבה נוספת ליחסים המתוחים בין פנקס ובן-גוריון הייתה גם מערכת היחסים החמה ששררה בין בן-גוריון לבין הרב י"ל פישמן-מימון, יריבו הפוליטי של פנקס. בן-גוריון התחבר לנאמנותו של הרב מימון למסגרות הכוללות של התנועה הציונית, שגברה בשלבים מסוימים על נאמנותו למפלגתו.

• פנקס בשונה מהרב מימון היה "איש האמת", שנצמד למפלגתו ולעקרונותיה והעדיף אותן על פני פשרות עם דרישותיה של מפא"י.
  ...בכל שלבי עבודותיו הציבוריות והמדיניות ראה הוא את עצמו כשליח הסתדרותו, אשר מידה קיבל ייפוי הכוח לייצג אותה במוסדות שהחברים בחרו בו כדובר דברם ושלה חייב הוא למסור דין וחשבון... לה שמר אמונים בכל המצבים ובכל הנסיבות... [ש' הורניק, חזון - עלון נוער המזרחי, אב תשי"ד].

בכנסת השלישית נתמנה פנקס לשר התחבורה, ובמסגרת תפקידו זה הציע כי אחד משני ימי השבתת הרכבים הפרטיים, שנדרשה בשל המצב הכלכלי, יהיה יום השבת. ונימוקו:

• אין לראות בהגבלות אלה אלא אמצעי משקי לחיסכון. מכיוון ששמונים אחוז מבעלי מכוניות פרטיות עסוקים בענייניהם בימי חול, הרי החישוב היה כי בשבת הן משמשות לתענוגות. את ההגבלות אפשר היה לבצע רק לפי חוקי שעת חרום. בשאלת השבת יש "דתופוביה" ידועה... [הבוקר, 19.6.1952].

בעקבות התקנות נערכו הפגנות של אנשי מפ"ם, "הכנענים" והקומוניסטים, ובתל אביב אורגנה גם תהלוכת חמורים, בטענה שתקנות אלה פוגעות בחופש הפרט, בחיי הציבור ובהמון העם. בעלון נוער המזרחי טען אחד הכותבים כי את הגינוי המרכזי נגד תקנות התחבורה ספג פנקס דווקא מאנשי מפא"י, שלא נהגו באופן הראוי לשותפים קואליציוניים:

• שלא בצדק נתעורר רעש גדול סביב החלטה זו של הפסקת התחבורה בשבת וראשי הרועשים הם דווקא "הפרולטרים" חברי מפא"י... ועיתוניהם מתקיפים השכם והערב את שר התחבורה על ההחלטה שנתקבלה על דעת הממשלה כולה... האם קואליציה פירושה לויאליות שלנו, של שומרי משמרת ה', כלפי מפא"י?... ואילו הם כלפינו?... אם אחריות... אחריות של הכל!

דמותו של דוד צבי פנקס, מחותמי מגילת העצמאות, נותרה דמות עלומה יחסית בתולדותיה של מדינת ישראל. זאת למרות תרומתו המשמעותית ליסודה ולכינונה של המדינה. גם בתולדות הפוליטיקה הדתית-לאומית הוא לא נחרת באופן יוצא דופן, על-אף שאם הישגיו ומעמדו הפוליטיים היו מוכרים היום כיאות למרבית הפרלמנטרים הדתיים סביר להניח שהיו מתקנאים בהם. נראה כי לפטירתו הפתאומית המוקדמת ולנסיבות שהובילו אליה יש חלק בכך. פנקס עלה לארץ עם משפחתו בהיותו בן 30, בשנת תרפ"ה (1925), כבוגר ישיבת פרשבורג, כמשפטן וכבעל ניסיון בניהול כלכלי, ושימש כמנהל בנק המזרחי. לאורך תקופת המנדט שימש כנציג הדתי היחיד בעיריית תל אביב, כסגן ראש העיר, כממונה על תיק החינוך, כיו"ר "חברה קדישא" בעיר וכיו"ר בית הכנסת הגדול. בתקופה זו פעל למען כינון חוקת שבת בתל אביב, למען מיסוד טקסים ואירועים דתיים בבית הכנסת ובכלל למען אופייה הדתי של העיר. בשנת תש"ז (1947) הצטרף להנהלת הוועד הלאומי, שבו פעל רבות למען ההכנות המעשיות לקראת מדינה וכן למען אופייה הדתי של המדינה שתקום. פנקס עסק רבות בניסיונות לאחד את המחנה הלאומי ולהשיב אליו את אנשי המחתרות הפורשות, אך עם זאת ביקר את מפא"י וראשיה על היחס האלים כלפיהן. לאחר פרשת "אלטלנה" ניהל התכתבות ארוכה עם דוד בן-גוריון על שהתרחש באירוע.

• ...אני לכשעצמי לא מצאתי הצדקה לשפיכת דמם של כעשרים יהודים על-ידי הכוחות המזוינים של המדינה לפי הוראות הממשלה, אבל אם רוב חברי מועצת המדינה קיבלו על עצמם בהצבעתם יחד עם הממשלה אחריות למעשה זה הרי יש בזה סיום הפרשה הזו. בכל זאת מוצא אני לי לחובה להעיר שהשימוש המהיר בנשק המכוון כלפי פנים, כלפי אזרחי המדינה, מסוכן הוא מבחינות רבות... אני מוצא שאין לבזבז את הכדורים שברשותנו ושתפקידם לפגוש את האויב הפולש לארצנו נגד מתמרדים מדוכאים ונגד מפגינים לכבוד השבת, ולא לשלחם בלי היסוס רב אל תוך ליבותיהם של אזרחי המדינה [דברי פנקס אל חברי הממשלה וחברי מועצת המדינה].

החל מתקופת מלחמת העצמאות שימש פנקס חבר במועצת העם, יו"ר ועדת הביטחון ובהמשך יו"ר ועדת הוועדות (המקבילה ל'ועדת הכנסת' של ימינו). הוא היה ממנסחי מגילת העצמאות, ובין האחראים להצעת החוק הקובעת שבכל מסמכי הממשלה יופיע התאריך העברי, ולידו בסוגריים התאריך הלועזי. לקראת כינון הכנסת הראשונה יזם פנקס את הקמת "החזית הדתית המאוחדת" של כל המפלגות הדתיות, ולחם למען שמירת שלמותה למרות הקושי שהיה בכך ("אני יושב על תיבת עקרבים", אמר). כחבר הכנסת הראשונה שימש כיו"ר ועדת הכספים, והגיש לכנסת את תקציב המדינה הראשון, בן קרוב למאה מיליון לירות. במסגרת תפקידו התבטא פעמים רבות נגד המדיניות הסוציאליסטית של הממשלה, וטען שהיא מונעת מאנשי המעמד הבינוני, יהודים תושבי מדינות הרווחה, לעלות ארצה. במשאל שנערך בין העיתונאים הפרלמנטריים בסוף המושב הראשון של האספה המחוקקת הוערך פנקס כ"פרלמנטר מספר אחד" מבין מאה ועשרים חברי הכנסת, בשל "הנימוס וכוח השכנוע" שלו. יעקב ג'יימס רוזנטל, מבכירי הכתבים הפרלמנטריים, תיאר אותו כ"איש המקפיד בלבושו, תל אביבי מובהק ואוהב חיים, שסגנון דיבורו דידקטי, בעל חכמה יהודית, שנינות וינאית ודייקנות פרוסית משולבות זו בזו".

לאחר פטירתו, בקיץ תשס"ח, זכתה דמותו של עמוס קינן לסיקור נרחב בעיתונות הכתובה והמשודרת, והוכח שוב כי עמדותיו נתמכות עד היום על-ידי ציבור רחב המתעלם מהצעד האלים שבו בחר קינן לנקוט בעימות ההוא, ואולי אף מזדהה איתו. בין כל העקרונות הדתיים שעל הגשמתם נלחם דוד צבי פנקס , והמשברים שעורר, פעל וחלם כל חייו על כינון מדינה עברית. כשקמה ראה בה "אתחלתא דגאולה". הוא אף נטל חלק משמעותי בעיצוב דפוסיה הדמוקרטיים ובייסודה הממשי. את שאירע בהתנקשות כאב פחות בגלל הפגיעה האישית שספג ויותר בגלל שהיא ביטאה ערעור על דרך קבלת ההחלטות הדמוקרטית במדינה היהודית. השאלה האם אחרים בהנהגת המדינה כאבו זאת כמוהו נותרת פתוחה. האם אזרחים נאמנים רבים, השואפים לכינון מדינה יהודית ודמוקרטית, מודעים למשמעות מילות שירה של רונה קינן המושמע ללא הרף מעל גבי האתר "אתה כל כך מתגעגע לשריקה המתוקה של הפצצה"?

התנהלות הרשויות בפרשה זו עוררה בימים ההם - ומותירה עד היום - שאלות בלתי פתורות: מדוע נושא ההתנקשות לא טופל על-ידי הממשלה והכנסת ולא הוזכר כאחד מן הגורמים האפשריים לפטירתו של פנקס? מדוע נהגה המשטרה ברשלנות קיצונית וטיפלה בנאשמים ב"כפפות של משי"? כיצד שימש השופט זאב צלטנר, שופט אזרחי, כשופט פלילי במשפט זה, וזיכה באופן נחרץ את הנאשמים? ומדוע זיכו שופטי העליון את הנאשמים למרות שביקרו בחריפות את שופט בית המשפט המחוזי? לפתרון תמיהות אלה ניתן להעלות שלוש השערות אפשריות: ההשערה הראשונה היא כי החלטת השופטים התקבלה על-פי אמות מידה משפטיות טהורות, ואכן לא היו בידיהם די ראיות להרשעת הנאשמים. הרשלנות המשטרתית בפרשה הייתה מקרית ובלתי מכוונת, והשתיקה נבעה מן הנורמה המקובלת בתקופת ראשית המדינה, שאפיינה גם פרשות רבות אחרות כדוגמת היחס לניצולי השואה או לקשיי העולים החדשים. ההסבר השני הוא כי פרשה זו הושתקה באופן מכוון והשלטון אכן התערב כדי שהנאשמים יזוכו במשפט, אך ההשתקה לא נבעה מתוך תמיכה במעשה אלא מתוך רצון לתת למשקעי העבר של יוצאי המחתרות לדעוך מבלי לעורר המולה ציבורית. הסבר זה מוכח על-פי מעורבותו של בן-גוריון בהקלת עונשם של חברי מחתרות "ברית הקנאים" ו"מלכות ישראל" באותן שנים. על-פי ההסבר השלישי, השתיקה או ההשתקה המערכתית נבעה מתוך תמיכה מסוימת של המערכת במעשה ההתנקשות. ידוע שידה של מפא"י לא הייתה נקייה משימוש בטרור פוליטי בעבר. היו שטענו כי השימוש בטרור היה פסול בעיני ראשיה רק כשהכדורים נורו מכיוון אחד לעבר השני, ולא להיפך. ביטא זאת עורך עיתון "חרות" באותם ימים:

• ...מבלי כל רצון להיכנס למהות הפצצה שהתפוצצה על סף ביתו של שר התחבורה... ברצוננו להזכיר לקוראינו הצעירים כמה עובדות. את לשון האקדוח והפצצות הכניס לרחוב היהודי השמאל היהודי... מפא"י וקודמיה כאן בארץ.
  ...עניין רצח ארלוזורוב עטוף בסודי סודות. עובדה היא שמפא"י עשתה הכול ובלבד שלא יתגלו הרוצחים האמיתיים... מי רצח את הבית"רי סגל מחיפה? ואחרון אחרון "אלטלנה"... אלה שזרקו את הפצצות בסף ביתו של השר הינם, ביודעים או בלא יודעים, תלמידי פוצעי לישנסקי, די-האן, ארלוזורוב, אלטלנה, ועוד ועוד...

מתחת לפני "הפוליטיקה של ההסדרה" נותרה התנגדות קשה של מנהיגי מפא"י, ואף של רבים מאנשי השלטון והמשפט, לדת ולמייצגיה הפוליטיים, וכן לשיטה שהם הגדירו כ"כפייה דתית". היטיב לבטא זאת הסאטיריקן אפרים קישון במעריב של אותם ימים:

• אתמול קראתי באחד העיתונים הלא-דתיים מאמר ראשי המגנה את הפצצה בהתרגשות רבה. הנה המאמר במלוא חומרתו: מעשה פשע בוצע בימים אלו בישראל... הפצצה שהוטלה בידי פרחחים... אחרי חצות הלילה לפני מפתן מעונו של שר התחבורה אמש מהווה סכנה לא רק לקיום הדמוקרטיה שלנו, אלא גם לקיומו של השר עצמו. יד מי הייתה במעשה מתועב זה? - שואל הציבור הרחב הסולד בחושו הבריא ממעשי חבלה נגד הגזרה על התחבורה, ותהא בלתי פופולרית כל אשר תהא, ויאמרו האנשים בבית ככל אשר יאמרו: "אני בעצם נורא מבסוט מהפצצה. לא יזיק להם. שיראו שתהיה מהפכה אם לא נוסעים בשבת".

כתיבתו הסאטירית של אפרים קישון ביטאה כנראה הלך רוח משמעותי שרחש בקרב הציבור בימים שלאחר ניסיון ההתנקשות: גינויים רשמיים של אופן המעשה, אך הזדהות עם המניעים לו, ואולי גם עם מה שביקשו המתנקשים להשיג. את הטור של עמוס קינן קראו ככל הנראה רבים מאוד, ואף הזדהו עמו במשהו. "הטור הזה נהפך לדבר הכי נקרא באותה תקופה בארץ", תיאר איש הספרות בני ציפר לאחר פטירתו של קינן. והמדובר לא רק בקוראים צעירים שקיבלו את פניו של קינן בבואו לבית המעצר בקריאות "עוזי, עוזי!". קינן העיד בפני בית המשפט על כך שאפילו איש המשטרה שחקר אותו ידע מי הוא: "פראג התחיל לדבר איתי על הומור. ידע מי אני. שאלני פרטים על המדור שלי. עניתי לו". גם שופטי בית המשפט העליון הכירו, כך מסתבר, את קינן וכתיבתו, ובפסק הדין ציינו שמדובר ב"אדם אינטלקטואלי" העוסק בדברים "הנוגעים ברומו של עולמנו". אמירות אלה בכוחן לחשוף את היחס החיובי שלו זכו קינן ושותפו מצד כל שכבות הציבור, שאולי גם הטה את הכף בטיפול הרך בפרשה שהוביל לזיכוי הנאשמים. פנקס, פוליטיקאי שלא קיבל את מקומו כ"דרג ב'" במדינה שהיה שותף לייסודה, הרגיז כנראה גם את ראשי מערכות השלטון. הם עצמם לא היו נוקטים נגדו במעשה אלימות, אך כשצעיר כמו עמוס קינן, סאטיריקן נערץ, עשה זאת – הם לא מיהרו לנקוט נגדו יד קשה, ואולי לא בכדי.