התערוכה שהועמדה ב"גלריה האחרת" ע"ש ציפורה לוריא ז"ל במכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" בחולון, משדרת את אמונתן, עמדותיהן והשתייכותן הקבוצתית של שתים-עשרה הבוגרות לשנת תש"ע, זאת אומר בני בהגון, ראש המכללה; לדבריו, ריבוי הסגנונות והשליטה בטכניקות חדשניות - מסכמים ידע מצטבר הן בתולדות האמנות והן בסדנאות היצירה השונות, ידע שאליו נחשפו הבוגרות במהלך הכשרתן המקצועית. ידע זה התגלם לתערוכת גמר מרתקת שאצר מנחה הקבוצה, האמן אבנר בר-חמא, שחילק את העבודות לשתי קבוצות עיקריות. "העבודות נוגעות בנימי החברה הישראלית בכלל ובזו המסורתית בפרט, כמו גם בחייה האישיים של היוצרת, שברוב המקרים מגיעה ללימודים כרווקה, נישאת לקראת השנה השנייה והופכת לאם בסיום לימודיה. שמות העבודות: 'געגוע', 'מבוך החיים', 'זוויות ראייה', 'מאזניים', 'תבונה' - מסגירים את השפעת התהליך האישי על בחירת הנושא. עבודות אחרות: 'חשבון נפש', 'התמודדות גאה', 'ת.נ.צ.ב.ה.', 'משחקי החיים', 'שלא תקלקל ותחריב עולמי', 'ב.ד.ל.', 'הר הבית בידינו?' - מתייחסות ומגיבות למהלכי החברה הישראלית מנקודות מבט שונות", מסביר בר-חמא. התבוננות בתערוכה, מציינת עפרה גרוסמן, ראש המסלול לאמנות במכללה, מגלה בראש ובראשונה בחירות מדויקות של היוצרות בסגנונות, בטכניקות ובאמצעים אמנותיים, גם אם מדובר בספקות ובלבטים ביחס לעולמה של האישה המודרנית וביחס לפוליטיקה המקומית המטלטלת. העבודות מצטיינות בחשיבה יצירתית ובעיסוק בנושאים המאפיינים את החברה הדתית, אך לא רק אותה. העבודה "מאזניים", של איילת שטרית, משקפת את הרוח הכללית של התערוכה: אמנות ספוגה באמביוולנטיות של היות היוצרת אישה - על כל המשתמע מכך. היא חושפת נטייה לעסוק בנושא הלקוח מחייה האישיים ולהציגו באופן חזותי בפני הצופים. העבודה כוללת סינר צבעוני גדול-ממדים מצויר בדגמים מגוונים שנתלה על הקיר החיצוני של הגלריה, ובצדו מיצב תלת-ממדי של דמות נשית לבושה כ"אשת קריירה" בעלת אישיות צבעונית ומורכבת (פני הדמות מעוצבים במשיכות מכחול צבעוניות). שני האובייקטים מייצגים את הקטבים המנוגדים בחיי האישה המודרנית - דתית או חילונית. כיסוי הראש של הדמות מסגיר את השתייכותה הקבוצתית של היוצרת ואת שאלת עתידה המקצועי. אם להתייחס ליחסי הגדלים בעבודה, הרי שהסינר משתלט בממדיו על מרבית השטח הנתון. הבחירה בדימוי של "סינר" מעלה על הדעת סוגיות חברתיות נרחבות כמו מעמד האישה, תפקידיה המסורתיים, חלוקת העול המשפחתי והצורך לבחור בינם לבין קריירה - והיא אינה מנותקת מתהליכים דומים בחיים ובאמנות העכשווית הבינלאומית. בעצם הבחירה שעשתה שטרית באריג בפורמט של סינר ובעיטורו בשלל דגמים מצוירים שמקורם במלאכות-יד מסורתיות של נשים - רקמה, תפירה ותחרה, ניכר השיח שהיא מקיימת עם אמניות עכשוויות בינלאומיות פורצות-דרך דוגמת ג'ודי שיקאגו (Chicago, b.1939) ומרים שפירו (Schapiro, b.1923). שיקאגו ושפירו, שתיהן אמניות אמריקניות יהודיות בעלות שם, העלו במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים את מלאכת היד המסורתית של נשים ממעמדה השולי כ"אמנות דקורטיבית" למעמד של "אמנות גבוהה". יצירות אמנות מונומנטליות שלהן, ששחזרו עבודות מחט דוגמת רקמה ותחרה ואריגים לפי דגמים שעוצבו בידי נשים אלמוניות, חיברו אותן לדורות רבים של עשייה נשית ויצרו מחדש רצף היסטורי איתן. בה בעת העלו לדיון הציבורי את סוגיית הדרתן העקיבה של נשים מהקנון האמנותי המרכזי. שפירו, שהתפרסמה כיוצרת בסגנון המופשט הגיאומטרי, פיתחה בשנות השבעים טכניקת קולאז' חדשה משלה, ששילבה ציור עם גזרי אריגים, לה העניקה את השם femmage (פמאז') משחק מילים של אישה+קולאז'. בטכניקה מקורית זו יצרה שפירו עבודה גדולת-ממדים דוגמת Anatomy of a Kimono (אנטומיה של קימונו) שעוסקת בפעילויות של נשים מן העבר ובמהלכיהן אל העתיד. בעבודתה זו העמידה את הקימונו כסמל לכל מה שהוא מייצג ומעלה על הדעת ביחס לעולמן של נשים במציאות שנשלטה בידי גברים. העבודה "ת.נ.צ.ב.ה." של יפית קרסו עוסקת גם היא בעולמה של האישה, תוך הדגשת התהליך של התהוות העובר ברחם אמו והפן הפילוסופי של הפסקת הריון. העבודה כוללת תשעה ציורים בהם נראה עובר בתנוחות ובגוונים שונים. את הרצון להבין מקרוב את התהליך המסתורי של יצירת חיים או אובדנם, מתרגמת היוצרת לעשייה בלתי אמצעית של הציור באמצעות הידיים ובמגען הישיר עם החומר. עם קבוצת היצירות החושפות הרהורים בפן הפילוסופי של החיים נמנות עבודות מלאות השראה ורגישות דוגמת "ב.ד.ל." של שירן אדרי - שבחרה במיצב המזמין את הצופה להציץ מבעד לחור הצצה אל נוף קדומים מצולם, המשוכפל באמצעות סדרת מראות ומביא את הצופה להרהר ולהתחבר ביחידות עם זיכרונותיו וחוויותיו הפנימיים. גם העבודה "מבוך החיים" של מיכל כהן, המציגה באמצעות טריפטיכון (שלושה ציורים) מגוון דרכים ואפשרויות להבנת האמת. מיכל מציעה לצופה חוויה חושית מורכבת של צבע, טקסטורה וצליל. "זוויות ראייה" של נחמה אירני, ו"תבונה" של נעמה צמח מציעות גם הן השתקפויות והשתברויות כהרהורים על אודות אופני-חשיבה, ראייה וקליטה של מציאות משתנה בטכניקות מסקרנות. אירני מציגה אובייקט תבליטי בעל אופי אורגני, דמוי תאים מוגדלים מעולם החי, הכולאים חלקי מראה בזוויות שונות, דרכן משתקף חלל הגלריה, על התנועה והשינויים המתחוללים בו. קריאת המציאות מבעד לשברי המראה מדגישה את הפער שבין הרצון לבין היכולת לקלוט אל המציאות כדבר שלם ומוחלט. העבודה של צמח, הממוקמת בכניסה לגלריה, משלבת בין ציור אקספרסיבי לבין מעמדים (סטנדים) לבנים נקיים, המשתקפים כולם מבעד למראה החושפת פרטים חבויים שלא ניתן להבחין בהם במבט שטחי, והם מתגלים בממד אחר, עמוק יותר, של ההוויה. גם עבודתה של איילת אברהם, "חשבון נפש", עוסקת בדברים הנסתרים, הנעלמים, הפחות נראים, השוליים, שבחרה לצלם ויצרה מהם מערך מסקרן המורכב חלקי אובייקטים בגוונים מונו-כרומיים מעודנים. הפן הדתי של החשיבה הפילוסופית מתממש בעבודה התלת-ממדית "שלא תקלקל ותחריב עולמי"... אין מי שיתקן אחריך! של הדס גינון, המוצבת על רצפת הגלריה ומסגירה, גם בשמה וגם בחומריה וצורותיה, מחשבות על שבר ותיקון, ועל האחריות המוטלת על האדם לשמור על תפקוד תקין ונכון של העולם. העבודה התלת-ממדית מציגה מבנה שבור קשור בחבלים ובצדו פטיש - כלי אמביוולנטי שניתן לשייכו לבנייה מחד-גיסא, או להרס מאידך-גיסא; וגינון בחרה לעצבו מפחיות דחוסות שיש למחזרן כדי להגן על כדור הארץ. השדה הסמנטי המיידי בו נוגעת העבודה, הוא תפישת הקיימות העומדת במרכז סדר היום העולמי. גם קלפי המשחק שעיצבה תמר גרד בטכניקה של עיבוד תמונה במחשב בעבודה משחקי החיים, מצביעים על הקו הדק המפריד בין עולמות תרבותיים ואמוניים קוטביים. החלפת הדימויים המקוריים בדימויים מהמסורת היהודית, מבלי לשנות את הטקסט כמעט, זורקת את המתבונן לתובנות חדשות בעלות זיקה לעולמו התרבותי-דתי. הבוגרות המתמקדות בפוליטיקה הישראלית מציעות עבודות מרתקות לא פחות, ביניהן "הר הבית בידינו?" של אודיה אמרופל, שבחרה לכתוב את שם העבודה בשפה הערבית ושילבה בין חומרים "קשים" ו"רכים", בין דו-ממד לתלת-ממד ובין דימויים אמורפיים לדימויים טריוויאליים. המיצב של אמרופל מחדד את הקוטביות שבין מציאות לאשליה - מותנה בנקודת המבט ובתפישת העולם של מגזרים שונים במציאות הפוליטית המקומית. התמודדות גאה של שני פלוט, עוסקת בפוליטיקה של זהויות בכלל ובסוגיית "הגאווה" בעולמו המורכב של דתי גאה. השימוש שעשתה בטקסט מקוטע על גבי רצועות צבעוניות היוצרות משטח מכוסה בחלקו בחומר שקוף מתכתב עם דגל הגאווה על כל המשתמע ממנו. עבודה נועזת זו ניתנת לפרשנות באופנים שונים - ובכך טמון כוחה. אפרת שני היא היחידה שבחרה לעסוק בתיאור דמות אדם בגישה ריאליסטית. שם העבודה, "געגוע", מסדיר את כיוון הקריאה של העבודה. שני חרטה על גבי שקפים דימויי פנים מתקופות חיים שונות: ילדות, נערות, בגרות וזיקנה. החריטות משתקפות על הקיר כצלליות של קווי-מתאר מעודנים ויוצרות בו-זמנית תמונה של יש ושל אין. בחירתה בטכניקה חמקמקה ואוורירית לתיאור מצבים נפשיים ותחושות של געגוע לעולם הילדות הטהור והתמים נכונה ומדויקת. סקירת מגוון הטכניקות והדימויים המוצגים בתערוכה, מדף, מעמדים, מבנים, נופים, ציור מופשט, סינר או דגל, מוותרים אומנם על הצגה ריאליסטית/נטורליסטית מלאה של דמות האדם, אך עם זאת משמרים בדרכים שונות את זיכרון הגוף גם בהיעדרו. מגמה זו מעלה על הדעת את המושג הדיכוטומי "נעדר - נוכח", שעולה שוב ושוב בשיח הפוסט-מודרני בישראל ובעולם. מרבית העבודות בתערוכה סודקות את ההיררכיה המפרידה בין אמנות גבוהה לנמוכה; בין אמנות לעיצוב; ובין אמנות לאומנות. הן מנפצות מסגרות, סטיגמות או סטריאוטיפים ומתעלות מעליהם. מרביתן חושפות את הפן הליברלי של הפוסט-מודרניזם ומשדרות עוצמה ומלאות נשית שאינה דורשת את תיווכן של ההגדרות המקובלות. הן מדברות בעד עצמן - ולא בלחש.