אבל בניגוד לאנשי החינוך ולביורוקרטים של מדינת ישראל, הבינו עמיתיהם בעולם המערבי זה מכבר את חוסר התוחלת של המלחמה במערכות הפרטיות והעצמאיות הצומחות כתוצאה מדרישות ההורים ועקב מחדלי המערכת. חלקן החליט לטפל בבעיה בדרך אחרת לחלוטין וליצור כלים שישלבו בין רצונות ההורים לבין צורכי החברה והלאום. במילים אחרות, לטפח תחרות מבוקרת בתחום החינוך ולעשות שימוש במנגנוני שוק מפוקחים. מדיניות כזאת מיושמת בשוודיה, אשר מאז 1993 מפעילה על כלל התלמידים במדינה את תוכנית שוברי החינוך. גם דנמרק, הולנד וניו-זילנד מאפשרות לכל ההורים במדינה את החופש לבחור בית ספר במימון ציבורי. מדינות אלו, שזיהו את החולשה במערכות החינוך הציבוריות שלהן, במקום להילחם בהורים ולכפות עליהם בתי ספר שבהם אינם מעוניינים, מנסות להיענות לצרכיהם ולציפיותיהם של ההורים. הממשלות במדינות האלו מכירות בעובדת קיומה של כלכלת השוק ובמציאות של חברה דמוקרטית ופלורליסטית שבה ההורים הם אזרחים בעלי עוצמה כלכלית, דעתניים ובעלי זכויות. ההורים בני זמננו תובעים את זכותם לעצב את חייהם בהתאם לאמונתם ולדרך חייהם.
כך באו לעולם התוכניות השונות המאפשרות להורים לבחור. חלקן מתבססות על בתי ספר מגנט (Magnate), חלקן על בתי ספר אמנה (Charter) וחלקן על שוברי חינוך (School Vouchers). כולן, אגב, מבטלות את אזורי הרישום ומאפשרות בחירה בין מסגרות פרטיות ובין אלו הציבוריות המתחרות זו בזו על לב ההורים. במסגרתן מסדירה המדינה את התחרות ומתקינה תקנות שיבטיחו שמירה על שוויון הזדמנויות, אי-אפלייה ועמידה בסטנדרטים חינוכיים (תוכנית ליבה) ובטיחותיים. ואכן, יסוד התחרות שנכנס ל”משחק” אחראי במידה רבה לשיפור שנצפה במחקרים אחרונים בביצועי מערכות חינוך אלו.
מחקר של מכון קאטו שבדק עשרות מחקרים על ביצועי בתי ספר ציבוריים ופרטיים, חלקם תחרותיים וחלקם מונופוליסטיים, ביותר מ-20 מדינות ברחבי העולם, מראה יתרון סטטיסטי מובהק לבתי ספר תחרותיים על פני המונופוליסטיים.
משרד החינוך שלנו, כמו משרדים ממשלתיים נוספים שלא השכילו להבין את רוח הזמן, אינו מבין כי הבעיה אינה עימות בין ציבורי ובין פרטי, אלא
בניגוד העמוק והמהותי הקיים בין מערכת תחרותית ובין זו המונופוליסטית. בעולם שבו שלטת כלכלת שוק ואשר במסגרתו נעזרת הממשלה בגופים עסקיים וּולונטריים לסיפוק מוצרים ציבוריים, קשה לתחום היכן בדיוק עובר הגבול בין המישור הציבורי ובין המישור פרטי. יתירה מזאת, פעמים רבות, כאשר גופים פרטיים מספקים מוצרים ציבוריים, הם נכללים בקטיגוריה של גופים ציבוריים וגם
ההתיחסות המשפטית אליהם היא בהתאם. תחרות בין בתי ספר ציבוריים ובין בתי ספר פרטיים, כאשר זו נעשית באופן מבוקר ומותנה, מביאה עמה התייעלות פדגוגית וניהולית. אגב, אין זה נכון כי לבתי ספר פרטיים יש יתרונות מובנים שאין לציבוריים. במרבית המקרים ההפך הוא הנכון. ה”גב” הפדגוגי והתקציבי של בתי ספר ציבוריים הוא בדרך כלל חזק הרבה יותר מזה של בתי ספר פרטיים רבים המוצאים עצמם “בודדים בשטח” וחייבים לפתח דרכים מתוחכמות להישרדות. לא אחת, בתי ספר אלה נסגרים בשל קשיים תקציביים ומנהלתיים.
חשוב גם לזכור, כי בניגוד לחששות מפני הזנחת ערכים לאומיים לטובת ערכים פרטיקולריסטיים, בתי ספר מהחינוך המוכר שאינו רשמי דווקא מדגישים מאד את המימד הערכי. ולראייה: אחוזי ההתגייסות הגבוהים לצה”ל ולשירות הלאומי בקרב בוגרי מערכת החינוך הקיבוצית, בוגרי בתי הספר של רשתות עמל ואורט ובוגרי הישיבות התיכוניות מעידים על כך שאין בהם חשש למשבר ערכי. בנוסף להתנדבות בשיעורים גבוהים ליחידות קרביות ואיכותיות, מפעמת בקרב רבים מבוגריהם של בתי ספר "פרטיים" לא מעטים רוח של מחויבות לסביבה ולחברה אשר אף היא מהווה מרכיב מהותי ביותר של פטריוטיזם אמיתי. לאלו ערכים מחנכים בבתי הספר הדמוקרטיים אם לא לפלורליזם ולסובלנות כלפי האחר? לאיזה ערכים מחנכים בתי הספר הסביבתיים אם לא לאהבת הטבע הישראלי ולשמירה על מכמני המולדת? ערכים אלה מוזנחים דווקא במערכת הציבורית, הממלכתית והמונופוליסטית. שם מופיעים גילויי האלימות הקשים. דווקא במערכת הממלכתית אחוזי ההשתמטות משירות והסרבנות גבוהים. בבתי ספר ממלכתיים רבים מוצאים ניכור ואדישות כלפי העם והמורשת היהודית. כך הדבר במערכות ציבוריות רבות בעולם וכך הדבר גם בישראל. קשה אפוא להניח כי ריסוק המסגרות הלא ממלכתיות יביא באורח פלא להעלאת המחויבות הערכית בבתי ספר ציבוריים, שתלמידיהם מגיעים ללימודים כשהם מצויידים בסכינים ואשר עולם הערכים שלהם מורכב בעיקר מתוכניות של בידור זול המשודרות בטלוויזיה.
הניסיון בעולם וגם בארץ מלמד שכדי להציל את מערכת החינוך הציבורית, נחוצה חשיבה חינוכית אחרת: "מחוץ לקופסה". לא כזו המבוססת על מונוליטיות ריכוזית ועל ריסוק תחרותיות, אלא להפך: על מדיניות שתעודד מצד אחד יזמות חינוכית ותחרותיות, ומצד שני תשמור על שוויון הזדמנויות ומוביליות חברתית. את זה ניתן לעשות אם תחליט המדינה לעשות את הדברים הבאים: תכריז על חופש להורים לבחור בכל בית ספר שיחפצו בו; תאפשר לכל יזם חינוכי, עמותה, קבוצת הורים ואחרים להקים בית ספר; תודיע כי התקציב וההכרה בבתי ספר אלה תלויים באי-אפלייה ובאי-מיון של תלמידים לבית הספר שבבחירה; תתנה את קיום בית הספר בעמידה בתקני בטיחות ברורים; תבטיח הוראת תוכנית ליבה מוסכמת. הניסיון בעולם גם מראה כי מערכת בחירה מבוקרת כזאת מעודדת תחרות בריאה בין בתי ספר פרטיים ובין אלה הציבוריים ומביאה להישגים פדגוגיים וערכיים-חברתיים משופרים שמהן נשכרת כל החברה, אבל בעיקר - צרכני החינוך הציבורי שרבים מהם נמנים עם שכבות האוכלוסיה החלשות.