אחד המבחנים הטובים ביותר להצלחה של תוכנית טלוויזיה היא מדגם המטבחון. אתם מכירים את שיחת הבוקר הזאת, ליד הקפה, בזמן שאחד בוחש והשני דוחף לכוס עוד כפית סוכר, בה תמיד יבוא אדם שלישי וישאל: "מישהו ראה אתמול טלוויזיה?". יותר משלוש (נשים, אלה מה?) שאלו אותי בתקופה האחרונה אם ראיתי את "
בטבעת זו", הסדרה הדוקומנטרית של
גלית גוטמן. אין ספק שהיא עברה את המטבחון, ועוד בהצלחה יתרה.
אמש הסתיימה העונה הראשונה של הסדרה בפרק חותם שעשה לנו את מה שרייצ'ל מ"חברים" כל-כך השתוקקה לקבל מרוס - קלוז'ר, סגירת מעגל. גוטמן שבה לכמה ממרואייניה הבולטים בעונה וביקשה לבדוק מה השתנה בשנה שחלפה. עבור הצופה הסקרן והמציצן אין תענוג גדול מזה. כולנו מחפשים לדעת מה קרה בסוף - מי חזר? מי נפרד? מי בגד? מי מת? ובכן, הרוב המכריע שב לחייך ולחיות בזוגיות נפלאה, אבל לא לכולם היה הפי אנד, לשמחתנו. אין מה לעשות - סיפורים שוברי לב מדברים חזק יותר מחיוכים של "הכל טוב". יותר מכך, הם שומרים על אמינותה של הסדרה.
במציאות, נכון אך מצער, לא הכל ורוד ויפה. כן, יש את הזוג הנשוי שלמד לתקשר על-אף הבגידה, ויש את הזוג שלמד לקבל את ההורות המשותפת ביחד, ויש את איש הצבא ורכזת הקורסים בבנק שהתגברו על המכשולים ואף בונים ארמון משותף. אבל יש גם את שירי משה, שהחליט לעזוב את הבית, את אשתו והילד הקטן, כי הוא הרגיש שהוא משתגע. אפילו שגלית גוטמן עשתה עליהם סרט. מפתיע, אבל גם זה קורה. ועוד בטלוויזיה, בפריים טיים.
במובן הזה, "בטבעת זו" מאוד דומה לסטנד-אפ, רק עצוב. במקום לשאול "יש כאן מישהו מבת ים?", שואלת גוטמן "יש כאן זוגות שילדו וכבר לא מוצאים אחד את השני?", או "יש כאן אנשים בני 40 שמרגישים משועממים?". ברור שיש. והרבה. הבחירות בהן דנה גוטמן יחד עם מרואייניה היו חכמות, אוניברסליות, מרתקות, מעניינות ובהחלט כאלה שיוצרות דו-שיח חברתי גם ביום למחרת. המקרים היו מרגשים, מכעיסים, עמוקים. המרואיינים היו חשופים, שקופים ומעניינים.
גם הסיידקיק, דוקטור משה אלמגור, פסיכולוג עימו שוחחה גוטמן (בעיקר פרשה בפניו את תסכוליה האישיים, האמת), התיישב על משבצת חשובה והצליח שלא להרדים. היו לו לא מעט קלישאות ומנטרות מוכרות על מה צריך להיות בזוגיות ולמה אנשים בוגדים, אבל היו גם כמה נקודות למחשבה (כמו העובדה ש-75% מהמתגרשים חוזרים לנסות שוב פרק שני. מעניין, לא?) ואת זה קיבלנו בלי לשחרר 500 שקלים ביציאה.
את הסוד לא גילינו, וגם לא תשובות לכל הבעיות, אבל נדמה שגוטמן לא חתרה להשיג עבורנו את המענה לאבנים הגדולות האלה. במקום לצחוק, כמו בכל סטנד-אפ טיפוסי, חלק מאיתנו פשוט הנהנו בהסכמה, חלק בכו, חלק חיבקו חזק ואמרו שלהם זה לא יקרה. היא כנראה רצתה רק להביא דברים לתשומת ליבנו, לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא לבד. והכי חשוב - גוטמן הצליחה אמש לא להזיל דמעה במשך פרק שלם. רק על זה מגיע לה שאפו אחד גדול.