כמפתחת תוכניות להתמודדות עם תופעת האלימות, אני יכולה להצביע על השפעה אפשרית של התנהלות מסוג זה על הקהל הצעיר: הפנייה נעשתה בדרך אלגנטית, ללא סימן לחשש מפני פגיעה ב"כבוד", ב"גבריות", או "לצאת פראייר". שהרי משחקי אגו, הפחד מ"מה יגידו עלי", כמו גם החשש להצטייר כ"פראיירים" הם בין הסיבות המחזקות, מצד אחד, תגובות תוקפניות בקרב קבוצת גיל זו, ומצד שני, מעכבות בדיקה של דרכים אלטרנטיביות, כאלה שאין בהן אלימות, לסיום סכסוכים ומחלוקות.
מודל התנהגותי מעין זה עשוי להפחית מן ההתנגדות הטבעית שפיתחו הצעירים כלפי שיטות חינוך אחרות, המופעלות בידי מבוגרים - הורים או מורים - באינטראקציות עימם, לצורך השגת אותה המטרה עצמה. הכוונה היא להטפות מוסר, לתוכחות, לאזהרות, להאשמות, לענישה ועוד. כל אלה יוצרות לא פעם הקשחה או קיבוע של התנהגויות לא רצויות, ואינן מקדמות את מטרתן המוצהרת - הפחתת האלימות.
על-פי הניסיון בעבודה עם קבוצות מתבגרים, קטעים מן הסוג שהזכרתי, כמו גם דיון בהם - בניגוד לשימוש המקובל בוויניטים מוכנים מראש, מצגות או ניתוח אירועים - מצליחים לגעת בעולמם הרגשי של צופים צעירים, ומשמשים מאיץ לפיתוח תובנות לגבי הנזק הכרוך בשימוש באלימות. חשיפה כזו יכולה להציע מודל מצוין לפתרון סכסוכים בדרך של בירור ושיחה, במקום גילויי ניכור ותוקפנות.
לשיטה המוצעת יש גם רווחים משניים, ובהם טשטוש הדיכוטומיה האופיינית לגיל זה בין אמת לשקר, רע מוחלט וטוב מוחלט, חבר או אוהב. טשטוש זה שואב את השראתו במקרה הזה מן ההבדלים הבולטים בין שני הצעירים, המייצגים אב-טיפוס שונה מבחינת גילם, מקום מגוריהם, תחביביהם ועוד, ושבנסיבות אחרות, אולי גם לא היו בוחרים זה בזה כחברים. ניגודיות זו, על הקושי הטמון בה, מחזקת את ייחודיותו של "אירוע הסולחה". למידה חשובה נוספת נוגעת להצבת מטרות ריאליות בסיומם של סכסוכים: האויב אינו הופך באחת לאוהב, והקונפליקט נותר בעינו, אבל גובה הלהבות הונמך בדרכי שלום.