פרדריקו גרסיה לורקה שהיה משורר מוסיקאי ומחזאי ספרדי(1898-1936) נחשב היום לאחד מגדולי האמנים של ספרד המודרנית. הוא נחשב לאחד הדרמטורגים הספרדיים החשובים ביותר ומחזותיו נכתבו בסיגנון לירי עדין ובריאליזם מדכא. הוא נרצח בגיל 38 בתחילת מלחמת האזרחים בספרד ובכל תקופת פרנקו השמעת שמו ויצירותיו נאסרו.
הוא כתב את המחזה "חתונת הדמים"ארבע שנים לפני מותו הטראגי. המחזה הנו חלק ראשון מטרילוגיה של שלוש טרגדיות הכוללות גם את "ירמה" ו"בית ברנרדה אלבה".
המושג "חתונת דמים"מתאר מנהג בו נאהבים פוצעים את כף היד ונוגעים אחד בשני כדי שהדם שלהם יתערבב. זאת "חתונה" לא שיגרתית כאשר הנאהבים רוצים להתחתן מהר ובלי ידיעת קרוביהם.
במחזה"חתונת הדמים"מתואר הניגוד בין תשוקת האדם מול המוסר והמנהגים שאין לעמוד בפניהם והמאבק ביניהם המסתיים במוות. יש הרואים במחזותיו אלו של לורקה כתב אישום על החוקים והמסורת שנחשבו בעיניו למיושנים ושאין בזמן המודרני אפשרות לעמוד בפניהם.
בדרך כלל במחזות אלו האישה היא הקורבן. כבכל מחזותיו גם כאן מתואר המעמד הנחות של הנשים. חתונת הדמים דן ברצון להיות עצמאי משוחרר ולא כבול במוסכמות של מסורת ומנהגים.זהו מאבק של יחיד מול החברה.
אנסמבל תיאטרון דיוניסיה נוסד לפני כשלוש שנים על-ידי השחקן יוסי אלמוג שהנו עד היום מנהלו האמנותי והרוח החיה של התיאטרון.הוא גם הבמאי ומעצב התנועה של "חתונת הדמים" הצגה שראיתי אמש. התיאטרון מאופיין ביצירה משותפת של ההצגות עם צוות השחקנים.הוא מציג מחזות ברוח עכשוית ובשילוב תנועה,שירה ומוזיקה. "חתונת הדמים" הנה ההפקה השניה של התיאטרון לאחר שהציג בהצלחה את"מסכות או לא להיות"מאת לילך וולך.
מקור השם של התיאטרון ביוון העתיקה בפסטיבל לכבודו של דיוניסיוס אל התיאטרון, היין ועוד. אולם הבית של התיאטרון בתיאטרון בגבעתיים בו הוא מציג את מרבית הצגותיו.
אצל לורקה המוות אינו הסוף אלא דרך בה משתחררים ממוסכמות הנכפים על הפרט שם יש חופש לרצון האישי. זה גורלו של כל אחד שלא הולך בתלם ויוצא נגד הנורמה שהחברה קבעה. אם התשוקה לאהבה לא מסופקת ,החיים אינם שוים ועדיף המוות עליהם.
בכל טרגדיה של לורקה וגם ב"חתונת הדמים" עוד בתחילת המחזה יש אוירה קודרת. יש ציפיה לאסון, למשהו טראגי שיקרה. בהפקה שראיתי שבויימה בצורה נפלאה על-ידי יוסי אלמוג, האוירה אינה קודרת. יש ריקודים, יש תנועה ושירים. יחד עם זאת הרעיון המרכזי של המחזה אינו אובד. הוא נשמר אך צורת ההגשה רכה יותר, מודרנית יותר והאוירה אחרת.
אין את הקדרות המאפינת את המחזה. הבמאי בנה את המתח בהצגה לסרוגין עם אתנחתאות של שירים, ריקודים ותנועה רבה שגרמו לרגיעה בטראגיות של ההצגה ולא נתנו לה להפוך לפיוטית,מלאת פתוס המשתלטים עליה.
אלמוג ביים את ההצגה כך שחלק מהבימוי נראה קצת חריג ומוזר למשל המצאותם של כמעט כל השחקנים רוב הזמן על הבמה בשמשם כתפאורה.כל זה על-רקע וילונות שחורים.רעיון זה מתקבל יפה ואורגינלי כולל האקרובטיקה,האנשים על הכסאות,תנועתם המתמדת והזזת הכסאות ממקום למקום.
אלמוג הצליח להציג את לורקה בצורה שונה, חריגה,מענינת, וטובה מאוד. זהו בימוי קיצבי ביותר, חדשני, רענן, מגוון מאוד ומלא פעילות. זאת טרגדיה המבויימת "בקלילות" מסויימת אם אפשר לומר כך.
תירגמה את המחזה בשפה עכשוית רנה ליטוין.התלבושות היפות עוצבו על-ידי מורן מרצ'בקה והתאורה שהיותה חלק חשוב בעיצוב ההצגה תכנן יעקב סליב.ההפקה כאמור מלאה מוזיקה ושירים.לחנים-יפה תוסיה כהן וגיטרה שי שביט.
התוכן בקיצור הוא שכלה-לירון מאש אוהבת את ליאונרדו-זהר סבג אך היא אינה יכולה להנשא לו כי הוא נשוי לבת דודתה. היא עומדת להנשא לאחר אך החתן משפחתו קשורה ברצח במשפחת ליאונרדו. האהבה לליאונרדו בוערת. בחתונתה היא בורחת איתו אל המוות בבחרם את החופש.
רבים השחקנים המשתתפים בהצגה .קשה להתיחס לכל השלושה עשר שבמחזה.אתעכב רק על כמה אך אומר שמשחקם של כולם היה טוב, מסוגנן מאוד וכל אחד איפיין בצורה ברורה וטובה את התפקיד אותו ביצע. חני פרץ שיחקה היטב את האם עם בעיותיה וצערה. היא הייתה תקפנית, חזקה אך אם אוהבת בעומק ליבה.היא דיברה ברוגז ובלהט. זהר סבג עיצב היטב את ליאונרדו. הוא היה עיקבי, אוהב, החלטי ביותר והאהבה ותשוקתו עמדו בראש מחשבותיו. הכלה - הייתה מלאת חושניות,תשוקה ולא ויתרה על האהבה הראשונה גם במחיר קיפוח חייה.
השתתפו עוד עמרי טסלר, יפה תוסיה כהן, זהר כהנוב, עדי וייס, ענבל גלאם, עדי דהן, שי שביט, ענת שגב, חן נוכר ודניאל בוצר.
לראות או לא לראות: טרגדיה קלאסית שהפכה להצגה מודרנית טובה, מענינת, מלאת שירים, ריקודים ותנועה המתאימה לזמננו והמבוצעת ומבוימת היטב. ממליץ מאוד לראות.