לפני זמן לא רב צפיתי (במקרה) בפרסומת באחד הערוצים המסחריים. אחד מהם. אני עדיין לא מצליח להבדיל בין זה לזה. על מסך הטי.וי נראתה אמא חדשה, עצובה וחסרת אונים, על כך שבנה הקטן מחליט לאיזו הצגה הם ילכו. נדמה לי שיובל המבולבל הוזכר שם. האימא המבולבלת צהלה. קיבלה את מה שהיא רוצה. שמעתי אנשים מתלהבים מהפרסומת. מבחינתי, זוהי השתקפות קלאסית לתופעת
אובדן הסמכות שנחקרה באנגליה עוד בשנות השישים. דור ההורים החדש הוא "דור יובל המבולבל". "מה אתה כבד", יש ודאי שלוחשים. אני מכיר את זה. אני לא כבד, גם לא חרדי. אפילו לא דתי. מצטער שהרסתי את התיזה. אני לא חרדי – אני חרד
מהתמונה הכוללת שמובילה לרצח. דבר נוסף: אני גם לא חושב ש"מבחן הכבדות", או הרצינות, או הבדיחות, או איזה שהוא מבחן עובר דרך המסך החדש, המנוכר, המכוער, האינטרסנטי, חסר האחריות, הבהמי, הברברי, המסך הנוצץ, והדינאמי והדק והמחייך חיוכים פלסטיים אל עבר ציבור כנוע המגדל ילדים כנועים החיים על אוטומט. השתן הזהוב של המדיה החדשה מתרוקן ערב ערב בסלון של מיליוני הורים חדשים, מהנהנים אחרי "כוכבי תרבות" נחותים ונבובים חסרי השכלה או תרבות מסוימת או משהו אחר שתבחרו פרט ל"היי", "ביי","דאי" "שיואו", "מאמי", ועוד מיני הבלים. הבלים מודרניים. "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, וַיֶּהְבָּלוּ" [ירמיהו פרק ב, ה].
מותר להם, לכוכבי התרבות, להיות כאלה. אבל האם מותר לגדל דור שלם על הכסילות הזו? הרי זה יכול להוביל (גם) לרצח!, ועוד לא דיברנו על אחוזי הגיוס הנמוכים בקרב הציבור הכללי.
לאחר שנחשפתי לסיפורו הקשה של גיא הירשפלד ז"ל, בן טובים אמיתי, אב לארבעה בני טובים, ובעל לאישה בת טובים, ואח לרותם בן הטובים, החלטתי לקום, לצאת מהארון הפוסט-מודרני המקולל, לצאת מהסלון המהולל ולעשות מעשה: להגשים את צוואתו!