אורבך (28) נולד ברעננה לאב עובד היי-טק ולאם מורה. הוא למד בישיבת בני עקיבא בנתניה, ולדבריו מעולם לא היה המצחיקן של הכיתה ולא כיהן כרב פורים. אם כבר, הוא כיהן כילד כאפות, "אבל זה לא הפריע לי. לילדי הכאפות יש חברים שגם הם ילדי כאפות, והם מבלים ביחד".
רק בסוף התיכון, כשהזדמן לו פעם לספר סיפור בסניף בני עקיבא, הוא הבחין שהסובבים אותו יושבים מרותקים, והבין שיש לו יכולת לגרום לאנשים להקשיב. "אני לא זוכר אפילו מה היה הסיפור. כל שבת היינו עומדים במעגל, מישהו מספר איזה סיפור והאחרים מגיבים או יורדים עליו. אנשים הקשיבו לי וגם צחקו, וחשבתי לעצמי: איזה מגניב, אנשים ירדו עליי, ואני ירדתי עליהם בחזרה, וזה היה מצחיק. קיבלתי ביטחון עצמי. זו הייתה הפעם הראשונה שקלטתי שאני יכול לדבר על דבר אחד ולחשוב על משהו אחר. גם היום, תוך כדי המופע אני חושב מה אגיד אחרי הבדיחה הזאת, מה אעשה בסוף הערב".
לאחר שנות התיכון התגייס לגרעין נח"ל ("ההחלטה הכי טובה שעשיתי בחיים"). דווקא בתקופה שבה טיפל במשפחות השכולות בחטיבת הנח"ל, הוא התגלגל, ממש במקרה, לעולם הבמה. באחד הערבים הלך לראות מופע ב'קאמל קומדי קלאב', מועדון סטנד-אפ שבין היתר מאפשר לאמנים מתחילים לנסות את כוחם מול קהל. "הסתכלתי, צחקתי, נהניתי, ואמרתי לעצמי: גם אני יכול לעשות את זה. אחרי כמה שבועות עליתי לבמה, אבל התרסקתי לגמרי".
מה קרה שם?
"זו הייתה כאפה, אחת הגדולות שקיבלתי. שבוע לפני כן הייתה ההופעה השנייה שלי בסך הכול, והיא הייתה מעולה, גם בסטנדרטים של היום. צחוקים בכל הפאנצ'ים ומחיאות כפיים, שבשביל ערב חובבים זה מכובד מאוד. להופעה השלישית הזמנתי כבר חברים ומשפחה. שיראו, שיתגאו. עליתי עם ביטחון בעננים, סיפרתי בדיחה - וכזו דממה אין גם בימי זיכרון. זה הרגיש יותר כאילו בישרתי בשורת איוב. ולא רק בבדיחה הראשונה, בכל הקטע. נורא. שבוע אחר כך לא ויתרתי לעצמי, עליתי שוב כדי להתגבר על הפחד, והיה בסדר".
כעבור שנים אחדות, עם פרוץ עידן הריאליטי, הפנתה אותו אמו לאודישנים לתוכנית 'האקדמיה לצחוק' ששודרה בערוץ 2. "אם היא הייתה יודעת שייצא ממני סטנדאפיסט, אולי היא לא הייתה עושה את זה", מעיר אורבך. בתחרות הוא קיבל את הציון הגבוה ביותר מהקהל באולפן, אך נופה בחצי הגמר.
"תוכנית ריאליטי נותנת לך זה את הביטחון שאתה יכול", הוא מסכם את החוויה. "אבל בעולם הדתי זה לא נתן לי קרש קפיצה, ואפילו חשבתי לנטוש את התחום. אחרי כמה חודשים התחלתי לעבוד בשדה התעופה, ושם קיבלתי תגובות מאנשים שראו את התוכנית. אמרו לי 'מה אתה עושה כאן, לך תופיע'. אמרתי טוב, יאללה, אני אחזור להופיע. אבל לא היו לי חומרים. אז חשבתי - למה שלא אכתוב מופע לדתיים?"
כך מצא עצמו אורבך יושב עם חברים וכותב מופע סטנד-אפ מגזרי. הבעיה הייתה שלא היה לו על מי לעשות סטאז'. "לחילונים יש מועדונים שבהם אפשר לבדוק אם החומר עובד. לי לא היה דבר כזה. ההופעה הראשונה שלי הייתה בגני התערוכה, פורים, מול 2,000 איש. על הבמה קטורזה, שלישיית 'מה קשור', נויה מנדל ואני - שאמור להעביר חצי שעה חדשה מול 2,000 איש. דווקא עליתי נורא רגוע. הבדיחה הראשונה הצחיקה, וזה נתן לי ביטחון, ובאמת 90 אחוז מהחומר עבד".
משם המשיך להופיע בתוכניות טלוויזיה. יומטוב, עובר כל גבול, ובעיקר "כל תוכנית של דוסים" - מוצ"ש בראשון, הבית היהודי, חמישה בעקבות פרשה ועוד. אחרי תקופת כתיבה ארוכה הוא יצא עם המופע 'קרנבל ברשות התורה', שזכה להצלחה בקהילות הדתיות. ב-2007 החליט לנצל גם את המדיום האינטרנטי ככלי לקידום, ושחרר את הקליפ 'רוצה מצוות', פארודיה על השיר 'רוצה בנות'. מאז השקתו צבר הקליפ יותר ממיליון צפיות, והוא מכהן עד היום כסרטון האהוב ביותר בכל הזמנים של האתר Flix.
פרויקט אחר שהעסיק את אורבך בתקופה האחרונה היה 'קסאמבא' – סרט קומי שביים במהלך לימודיו לתואר ראשון בקולנוע ובטלוויזיה במכללת ספיר. הסרט הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום ובפסטיבל הקולנוע בירושלים, ואף זכה בתחרות שערכה זכיינית ערוץ 2 'רשת'.
אלו קומיקאים אתה מעריך?
"בעולם - פבלו פרנסיסקו, כריס רוק. בארץ אני אוהב בעיקר את הדור השני של הסטנד-אפ - יונתן ברק, אורי חזקיה וקובי מימון, בעיקר בזכות המימיקה".
הוא חובב מושבע של סיטקומים. "מנשואים פלוס, דרך סיינפלד וחברים וכלה ברמזור. יש לי אפילו התחלה של סיטקום לעולם הדתי, סוג של סרוגים, אבל מצחיק".
אתה מרגיש בשל לכתיבת מופע לקהל הכללי?
"בוודאי. אני עובד על זה כבר הרבה זמן, ועדיין מצפה לי עבודה רבה. כשיש עשרות סטנדאפיסטים בשוק, לוקח זמן לכתוב חומרים מקוריים ומצחיקים. אבל אני לא דואג, תוך שנתיים-שלוש והמופע הזה ייצא לדרך. מבחינה טלוויזיונית, כבר עכשיו אני כותב סיטקום לזכיינית ערוץ 2 'קשת'".