לעומת הדיווח מהשטח, שמוגבל לעיתונאי אחד ל
עיתון במקרה הטוב, דעות על המתחולל במצרים יש בשפע. "הפור טרם נפל בקהיר, אבל האסימון כן", כותב
בן כספית ב
מעריב. "עידן חדש בפתח. אני לא יודע אם הוא יהיה טוב או רע, מה שבטוח זה שטוב יותר ממה שהיה כבר לא יהיה".
נזכיר כי אך לפני ימים אחדים, התגייסה העיתונות הישראלית ברובה לטובת מובארכ מבלי לטרוח אפילו להסביר מדוע טוב שישלוט במצרים רודן שכמותו. הבוקר לא חסרים הסברים (אולם קשה למצוא הודאה בטעות של מי מהפרשנים הרבים שקבעו בימים האחרונים כי ההתקוממות המצרית תיגמר בלא כלום).
כספית מזהיר בטורו מפני עליית "האחים המוסלמים", מתריע מפני מהפיכות דומות בירדן ובסוריה ("רק שלא ייפול", הוא כותב על הרודן הסורי הרצחני
בשאר אסד, "עוד נתגעגע") ובהמשך הטור מתמלא געגועים למנהיג שהיה ואיננו עוד - נשיא ארה"ב הקודם,
ג'ורג' בוש. "אפשר עכשיו להיזכר בערגה ב-2003, כשגורג' בוש פלש לעירק והשתלט עליה", כותב כספית. "לוב שינתה מיד כיוון וחברה למערב. אירן השעתה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. ערפאת רוסן. סוריה רעדה מפחד [...] במזרח התיכון מי שלא מסתובב עם נבוט גדול ביד, מקבל אותו על הראש".
בהמשך עיתון מעריב מתפרסם טור מאת בן דרור ימיני, המתריע אף הוא, לאורך מרבית רשימתו, מפני עליית "האחים המוסלמים". "העולם הערבי עובר ימים של סערה ומהפכה", הוא כותב בסיום הטור, "אך אל נא נשלה את עצמנו. אלה לא המהפכות של מדינות מזרח אירופה, וגם לא חגיגת הפלת החומה בברלין. התקווה למשטרים ליברליים ודמוקרטיים יותר עלולה להתנפץ. יש סיכוי, לא מבוטל, שבמקום דיכוי ושחיתות חילונית, נקבל דיכוי ושחיתות איסלאמיסטית".
עמדה דומה תופס בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון תחת הכותרת "דמוקרטיה במדינה ערבית - הימור". "כיצד אפשר להסביר את העובדה שבאוקטובר 1989 היה רצון הרחוב המזרח־אירופי מלווה בגל אופטימי ענקי בעולם לעומת דאגה אחת גדולה שמצטיירת לנו היום מפריס ועד בייג'ין בעקבות מרד הרחוב הערבי?", תוהה ביסמוט. תשובתו פשוטה: באירופה היה ברור שהכיוון הוא דמוקרטיזציה, ואילו במדינות ערב אין לכך ערובה. בהמשך הטור מתריע ביסמוט מפני השתלטות מפלגה איסלאמיסטית רדיקלית על השלטון במצרים.
בכפולה הפותחת של
ידיעות אחרונות מתפרסם מאמר מאת
נחום ברנע תחת הכותרת "הכוונות הטובות - והדרך לגיהינום". ברנע משווה בין המצב במצרים למצב באירן, טרם התמוטטות שלטון השאה, ומזכיר כי "התוצאה הייתה מהפכה איסלאמית, ששינתה לרעה את פני המזרח התיכון". כמה עמודים אחר כך מבצע אלכס פישמן השוואה דומה, ומתריע מפני עליית "האחים המוסלמים" לשלטון במצרים.
יש גם קולות אחרים.
סבר פלוצקר, אופטימיסט כתמיד, כותב מאמר שזוכה לכותרת "מי מפחד מדמוקרטיה". "העם המצרי בשל לדמוקרטיה", הוא קובע. "בשני העשורים שחלפו הוכח קבל עם ועדה שאין עמים שלא 'בשלים' לדמוקרטיה. אין עמים ואין אזורים גיאוגרפיים שהדמוקרטיה הליברלית והסוציאלית לא מתאימה לאזרחיהם, לתרבותם, לאופיים, להיסטוריה שלהם [...] אם פולין וברזיל, הודו ואינדונזיה, יכולות להיות כיום מדינות דמוקרטיות צומחות, מצמצמות במהירות את העוני ומוכנות לחיות בשלום עם שכנותיהן - גם מצרים, סוריה ואירן יכולות להיות".
גם רועי (צ'יקי) ארד נמנה על האופטימיים. "התקוטטתי בטוויטר באופן מטופש עם אנשים שהקשיבו למזרחנים והניחו שהמהפכה משמעה עליית האחים המוסלמים ולכן הם מפחדים מדמוקרטיה אמיתית במצרים", הוא כותב בטור המתפרסם ב
הארץ. "המוסלמים הם כוח חזק, אבל חשבתי על חבריי שם, המתרגם הביישן, הקולנוענית הפרובוקטיבית עם הנזם באף, הבחורה שביקשה שאשלח לה את אסופת השירה הסוציאליסטית 'אדומה' לעיר מנסורה ושמה תמונות של כוכבות הוליוודיות כתמונות פרופיל בפייסבוק. אתה מביט על פני האנשים שרוקדים על ניידות המשטרה, ורואה אותם. הם לא יתנו למצרים להפוך לדיקטטורה איסלאמית". יחד עם זאת, מיד בהמשך מוסיף ארד את הסייג "אבל מי יודע".
באותו עיתון מספק
אבי יששכרוף רקע ותובנות רלוונטיות לחשש מפני עליית "האחים המוסלמים". "ריבוי המועמדים החילוניים", מסביר יששכרוף, "[...] לעומת המנגנון המאורגן והממושמע של 'האחים המוסלמים', עלולים להפוך את מצרים לשלטון השני בראשות 'האחים' במזרח התיכון. [...] יהיה זה סיוט לא רק לישראל אלא גם לחבריה של תנועת המחאה 'שישה באפריל': הצעירים, הנשים, החילונים, האקדמאים שלא הקוראן איחד ביניהם אלא האינטרנט והפייסבוק. הארגון האיסלאמי מהווה היום את הקבוצה הפוליטית הגדולה ביותר במצרים וללא ספק המאורגנת ביותר. ניצחון שלהם בבחירות יבשר על מהפכה נוספת במצרים, הפעם מהפכה איסלאמית".