לא צריך להיות מבין גדול באמנות, אמן או בוגר אוניברסיטה לאמנות כדי להבין ולהינות מהתערוכה. תחום העיצוב שכה התקדם ותפש תאוצה במאה השנים האחרונות, קיבל כבר מזמן לגיטימציה כחלק בלתי נפרד מתחום האמנות. כל מוזיאון גדול המכבד את עצמו, כמו המומא בניו-יורק, הטייט מודרן בלונדון ורבים אחרים - מקצה אולמות מיוחדים לתצוגת יצירות עיצוב. אך מספר המוזיאונים המיוחדים אך ורק לעיצוב מועט בעולם. כך הם "מוזיאון ויקטוריה ואלברט" בלונדון, מוזיאון העיצוב בניו-יורק, שעבר בשנה האחרונה לבניין היסטורי בכיכר קולומבוס, והמוזיאון לאמנות שימושית בפריס, וכעת - מתווסף המוזיאון לעיצוב בחולון לרשימה מכובדת זאת.
מדי כמה חדשים, דואגת האוצרת הראשית של המוזיאון, גלית גאון, להנפיק תערוכות מרתקות הכובשות את עין הצופה. החידושים וההתפתחות בתחום הזה באים לידי ביטוי בכל אחת מהתערוכות שהוצגו מאז הפתיחה שריתקה המונים בשנה שעברה.
התערוכה הנוכחית הוצגה באביב האחרון בטוקיו, יפן, והגיעה היישר לכאן בהזמנת מוזיאון חולון. אדלקורט, הנערצת על-ידי תלמידיה, בוחנת בתערוכה זו את מערכת הערכים שנבנה ממנה התחום הזה בעבר, לעומת החידושים העכשוויים שהתרחשו בתחום. העיצוב המוצג אינו קונקרטי, ואין לו בדיוק מטרה שימושית דווקא. אלא "עיצוב למען עיצוב". האסתטיקה המוצגת שואבת את ערכיה דווקא מהפרה-היסטוריה, ומקפידה להשתמש בחומרים אורגניים ובתהליכים הקשורים בעבר. זה האלמנט שמסביר את שם התערוכה "מאובני העתיד" - אלה שנראים כמו נחשפו בעוד מאות שנים מהיווצרם.
התערוכה משתרעת על פני שתי קומות המוזיאון. בכניסה לאולם התחתון לוכדת את עין הצופה מנורה ענקית, יצירת אטלייה יופר וואן ליסהוט מרוטרדם. האהיל שלה ניצב על דמות אנושית האוחזת בשתי ידיה ילד וילדה - וכל הדמויות עשויות בסגנון פרימיטיבי, כמעט מופשט. בכך, מסמלת המנורה את החיבור לאנושי, לקיומי ולהיסטורי. היופי שלה מדהים, והגודל כן קובע את עוצמת התרשמות הצופה.
טפטוף של קצף על מסגרת מתכת של כסא וכל דפנותיו, וכיסוי הקצף בידי פפה הייקופ בשכבת גומי, יצרה מין כסא שכאילו נותרו עליו עקבות חייזר חלקלק ומרופש. מראה אמורפי מעט ובעל תחושה אכספרסיבית ביותר.
הצמד בועז כהן וסאיקה יאמאמוטו (המזכירים את הזוגיות של ג'ון לנון ויוקו אונו) יוצר פסלי חיות, שעקב צבעם הכהה נראים עשויים ברונזה, אך כשרואים את תיפורי העור, ונוגעים בהם, מסתברת האמת. יש בהם הרבה הומור ומשהו שמתחבב על הצופה מיד. ביצירה אחרת שלהם - 7 אבנים, סיתתו חלוקי אבנים וציפו אותם בגומי, ויצרו מהם מקומות אכסון, מדפים ושרפרף לאנשי מערות עתידיים. האם יש פה מעין נבואה על חיסול הציוויליזציה הנוכחית, ועליית חלופה שתחל מהפרימיטיביזם?
נאצ'ו קרבונל ממחזר את ערמות דברי הדפוס שמציפים אותנו, הופך אותם לעיסת נייר, ויוצר מהם פסלים מאד יצירתיים ומרגשים. הפסלים משמשים גם ככסא, אך גם כמקום מילוט, וביחד, הם מהווים פסל המאזכר צורת חיה כלשהיא. יפהפה.
אורי יקותיאל עסק בחקר האופי המינרלי של הבזלת. בתהליך מבוקר שלו הלבה הוולקנית הופכת לקצף קל ואסתטי, שניתן לשלבו עם מיגוון חומרים כמו קרמיקה, לפני שהוא מתקרר. החומר הזה משמש אדריכלים לשם בידוד בבנין או לבנית עציצים המספקים דשן לצמחים שבתוכם. הספסל שהוא מציג נראה עשוי מעור, אך שוב, הרמייה החזותית פועלת היטב, והצורה מעניקה רוך ונעימות לגוף קשיח למעשה. שילוב דיפלומטיה באמנות...
אנטוני קליינפיר מפזר את יצירותיו הנראות כמו עדר חיות גדול ומגושם, שצורתן רכה ומזמינה, ומציעה לחלל ביתי עומק ומשמעות חדשה. כך מודגשת יכולת אלמנטים פיסוליים להעשיר את החלל בעומק ופרספקטיבה יחד עם הפונקציונליות שלהם. גם יוהנס המאן יצר שולחן קפה מפתיתי שעם (פקק בשפת יומיום), המאזכרים פתיתי שלג דחוסים. מה שמעניק לחומר תחושה אכספרסיבית.
אפשר להתפייט על כל מוצג בתערוכה היפיפיה, שמוצגים בה גם פסלים המשלבים בצד החומרים הטבעיים - עץ, עור, סיבים, אדמה ואש גם אלמנטים של ביו טכנולוגיה, שיתכן ויטלו חלק בעיצוב העתידי. אך טוב מראה עיניים מהלך נפש. זוהי תערוכה שחובה לראותה כדי ליהנות הנאה מושלמת. המוזיאון ניצב צמוד למבנה המדיטק החולוני, ועם סיום בנין האודיטוריום המתוכנן בקרבתו, יהפוך ל"סיוויק סנטר" במובן הבינלאומי. מרכז תרבות שיש להתגאות בו ולהשתמש בו.