לאחר לחץ ציבורי שהפעילו פעילי שכונות, ראש עיריית אילת, ח"כים ממפלגת "האיחוד הלאומי" ושר הפנים אלי ישי, הכריז ראש הממשלה בסוף 2010, על תוכנית המורכבת מארבעה חלקים:
- הקמת גדר ומכשול קרקעי בגבול הדרום;
- שלילת זכות העבודה מהמסתננים באמצעות מדיניות קנסות כבדים על מעסיקיהם;
- הקמת מתקן שהייה שיספק את הצרכים הבסיסיים של המסתננים;
- חתירה להסכמים עם מדינות המוצא או מדינות צד שלישי שאליהן יעברו המסתננים.
אולם למרות הכרזות הממשלה, ההחלטות נותרו על הנייר, הדברים מתעכבים בשטח. בין היתר, עקב "פלונטר" מדומה, לפיו מתנים פעולה אחת באחרת. "גדר ההפרדה", גם אם היא תסתיים בקרוב, עדיין יגיעו אליה המסתננים וידרשו להיכנס, או יפרצו אותה. וברור שארגוני הזכויות תומכי המסתננים ידרשו לפתוח את שערי הגדר עבורם. יש לזכור שעשרות אלפי מסתננים כבר נמצאים כאן. כל עוד מאפשרים להם לעבוד ולגור בשכונות שלנו, וכל עוד יש ארגונים תומכי מסתננים שבית המשפט פוסק לטובתם, אז ברור שגם חומה סינית לא תעצור בעדם.
אחד הכשלים הוא המחשבה המוטעית שכדאי לתת למסתננים "תעסוקה בינתיים", עד שאלו ישובו למולדתם. המציאות מלמדת, וכך טוענים כל המומחים בנושא, שמתן אישור עבודה למסתננים מעודד כניסת המוני מסתננים נוספים, אשר באים בשיטת "חבר מביא חבר". המסתננים שכבר הקימו כאן קהילות, מתקשרים בסלולרי לחבריהם ומספרים להם על המדינה הפראיירית שנותנת להם עבודה, מגורים, שירותי בריאות, ומי שיש לו ילד יקבל אזרחות. לכן תוכלו לראות בתל אביב ובאילת את מתקפת "הבייבי ויזה" - המון נשים זרות עם ילדים או בהריון.
המסתננים עוסקים בעיקר בעבודות דחק, וחלקם אף מובטלים, כפי שניתן להיווכח משוק העבודה ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, גן לוינסקי ומקומות אחרים. האבסורד הוא, שמותר להם לעבוד, אף אם לא נרשם אישור עבודה בתעודה שלהם. הם גם זכאים לשכר מינימום. אולם הדבר לא הגיע למבחן משפטי, משום שארגוני התמיכה במסתננים מעדיפים להתלונן בתקשורת על ה"ניצול", אך יודעים שאם יתבעו מעסיקי מסתננים, האחרונים יפוטרו וייאלצו לחזור לארצם. לכן הם משקיעים מאמץ בהכשרות ובקידום המסתננים על-מנת שישתלבו בשוק העבודה. הם גם מפעילים לחץ על החקלאים וקבלני הבניין לקלוט מסתננים, אך נתקלו בסירוב, כי מתברר שרוב המסתננים לא מתאימים לעבודה בחקלאות ובבניין. זו אחת ההוכחות שהקבלנים אינם אשמים במחדל.
אחת הטענות המרגיזות שאני שומע מדי פעם, היא שהמסתננים עובדים רק היכן שהישראלים ה"עצלנים" מסרבים לעבוד. אז תרשו לי להזכיר לדוגמה, שבתי המלון באילת הסתדרו יפה מאוד גם לפני שהמסתננים הגיעו. הרבה צעירים משוחררים מהצבא עבדו תקופה באילת. היום הם מחפשים עבודה ב"עגלות" בארה"ב. אנו עדים לתופעה שהמסתננים מושכים את שוק העבודה למטה, ומקבלים תלונות שהם החלו לתפוס עבודה במקום אזרחים ישראלים.
האנרכיה אמורה להגיע לסיומה, עם אכיפת החוק החדש שאוסר העסקת מסתננים. אך משרד המשפטים לא מאפשר זאת, עד הפעלתו של מתקן השהייה. אולם תומכי המסתננים הגישו בג"ץ נגד מתקן השהייה, וכך הם מסכלים את מדיניות הממשלה.
כדי לפתור את ה"פלונטר", נדרשים ממשלה ומחוקקים אמיצים שייתנו מענה ראוי לבג"צים, על-ידי חקיקת חוקים ותכנון יצירתי. אך עד כה, הממשלה לא ביצעה שום פעולה רצינית, למעט ה"פיילוט" של הטסת 200 מסתננים. התוצאה היא שהבעיה מתגברת והופכת לאסון חברתי-לאומי. הממשלה גוררת רגליים, והח"כים בקואליציה בורחים מהנושא, אולי כי הם מפחדים מתומכי המסתננים ומהתקשורת הפופולרית שמגויסת למענם. וגם בגלל שציבור האזרחים בשכונות מוחלש וחסר מנהיגות מקומית ולובי שיפעל למענם. בנוסף, גם מפלגות קדימה ו"האבודה" שמתיימרות לייצג את "השכבות המוחלשות", אינן עוזרות לתושבי השכונות שנפגעו מהמסתננים. מתברר כי רבים מהח"כים, הן בקואליציה והן באופוזיציה, הם אופורטוניסטים ו/או חסרי יכולת.