סיפור הקומדיה על אח ואחות שהופרדו בעת שספינתם נטרפה, והאחות לובשת בגדי גבר על-מנת לשרוד, וכל חילופי הזהויות - הם המאפיינים את רעיון ה"תיאטרון-בתוך תיאטרון" של שייקספיר. זו השיטה באמצעותה הקהל, שיודע את הסוד, צוחק ללא הרף מהסיטואציות, נהנה עד בלי גבול מחידודי הלשון של תרגומו הנפלא והקליל של אהוד מנור ז"ל. כמו-כן מיופיים, חינם וקסמם של הצעירים המחוננים, מהליטוש של המנוסים יותר, ומהבימוי הנפלא בתוך העיצוב הקלאסי של מיקי בן כנען, שאלמנט העמודים שבו מזכיר את המבנים היווניים הקולוסאליים, ומעניק את תחושת ההתרחשות בארמון. התלבושות המושקעות והיצירתיות של פולינה אדמוב, משנות באחת כל דמות על-פי כל סיטואציה. והמוזיקה המקסימה, הנמסכת לשומעים בעורקים, היא של המלחין הישראלי-גרוזיני יוסף ברנדנשווילי, והיא הופכת לכעין דמות נוספת בעלילה. כמו פה נוסף שמדבר, רק במוזיקה. המחזה נפתח בשירתו של יהויכין פרידלנדר, פסטה השוטה, שבהמשך שב ושר בקולו המיוחד את הליריקה הפילוסופית של שייקספיר; נילי רוגל כויולה, האחות שניצלה מטביעה, מרשימה ביופי הדרמטי שלה, ומתקבלת לעבודה כנער משרת את הדוכס האציל אורסינו - אריאל וולף יפה התואר. הוא מבקשה לשכנע את הרוזנת היפהפייה אוליביה (שמרית לוסטיג) להיות אהובתו. אך משחק הזהויות גורם לאוליביה להתאהב בנער/ויולה. בעוד ויולה מתאהבת באורסינו. העלילה פחות מסובכת ממה שנדמה. ובסופה, הכל טוב, ובא על מקומו בשלום. האח האובד סבסטיאן (וויטלי פרידמן המקסים והרבגוני, שהיה "סקאפן" נפלא) מתגלה, אוליביה מתאהבת באח התאום של מי שהיה/הייתה אהובה, הדוכס מתאהב בויולה והכל טוב. אך עד שהתעלומה נפתרת, הקהל נהנה מהופעה מבריקה ווירטואוזית של כל יתר הדמויות במחזה. ארז שפריר כדודה של אוליביה פשוט מדליק את הבמה ביכולת הקומית הווירטואוזית שלו, ומסובב את כולם סביב אצבעו. לירון ברנס כאציל שמנסה לשווא לזכות באהבת אוליביה, מעצב דמות קומית וגרוטסקית, בתלבושות, בשפת הגוף והתסרוקת המגוחכות, וביכולת הקומית הנפלאה. עירית פשטן, המשרתת של אוליביה, עסיסית ומתבלת את העלילה בנוכחותה. כך משמש גם ניר רון, כמלווליו, סוכן הבית של אוליביה, כדמות גרוטסקית נוספת בעלילה הקומית. משרת הדוכס, איתי זבולון הזכור לטוב עוד מימי היותו סטודנט בניסן נתיב, הוא בעל אופי ונוכחות שעוד תוכיח את עצמה. הצגה שהיא מעדן, תענוג וחוויה שלא בכל יום מזדמנת לנו. אסור להחמיץ.