התקשורת שוב משביתה את שמחת השבת בהספדים

שבת וחג חשובים במסורת ישראל, עד שחל איסור אבלות בהם. וידוע הסיפור על ברוריה, אשת רבי מאיר: "מעשה היה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש בבית-המדרש בשבת במנחה, ומתו שני בניו. מה עשתה אמן [ברוריה, שהייתה ידועה בחוכמתה ובידיעותיה בהלכה]?. הניחה שניהם על המיטה, ופרסה סדין עליהם. במוצאי-השבת בא רבי מאיר מבית-המדרש לביתו. אמר לה:'היכן שני בניי?', אמרה לו: 'לבית-המדרש הלכו'. אמר לה: 'צפיתי לבית-המדרש ולא ראיתי אותם'. נתנה לו כוס של הבדלה והבדיל. חזר ואמר לה: 'היכן שני בניי?', אמרה לו: 'פעמים שהלכו ועכשיו הם באים'. הקריבה לפניו המאכל, ואכל. לאחר שבירך אמרה לו: 'רבי, שאלה אחת יש לי לשאול לך'. אמר לה: 'אמרי שאלתך'. אמרה לו: 'רבי, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פיקדון, ועכשיו בא ליטול אותו, נחזיר לו או לא?'. אמר לה: 'אשתי, מי שיש פיקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו?!', אמרה לו: 'רבי, חוץ מדעתך לא הייתי נותנת אצלו'. מה עשתה? תפסתו בידה, והעלתה אותו לאותו החדר, הקריבה אותו למיטה, ונטלה סדין מעליהם, וראה שניהם מתים ומונחים על המיטה. התחיל בוכה ואומר: 'בניי בניי, רבאי רבאי, בניי כדרך הארץ, ורבאי שהיו מאירין פניי בתורתן!'. באותה שעה אמרה לו: 'רבי מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכים להחזיר הפיקדון לרבו?'. כך אמר: 'ה' נתן וה' לקח. יהי שם ה' מבורך' (איוב א', כ"א). אמר רבי חנינא בדבר הזה ניחמתו ונתיישבה דעתו. לכך נאמר, 'אשת חיל מי ימצא'" (מדרש משלי, פרשה ל"א). בליל שבת הקודמת – שבת ויקרא – שחטו מחבלים זוג הורים ושלושה מילדיהם באיתמר, והשביתו לעד את שמחת השבת משאיריהם. שמעתי נפעם כיצד נאלצה משפחתם לחלל את שבת קודשה, כדי לקחת את הילדים שניצלו אליה. והתקשורת עבדה בלי הרף, גם בשבת, וחזרה על סיפור הרצח, על הבכי ועל הנהי. בליל שבת האחרונה – שבת צו – שוב השביתו אמצעי התקשורת את שמחת השבת בהספדים על מותו של זאב בוים. הכרתי את זאב בוים כשהיה תקופה קצרה המ"פ שלי בגדוד מילואי החרמ"ש, עד שיצא לשליחות חינוכית בגולה, ערב מלחמת יום הכיפורים. איני חושב, שהיה צורך להשבית את השבת, ולשדר את ההספדים, שנאמרו עליו בליל שבת. כשהייתי חניך בקורס עורכי חדשות בקול ישראל, נפטר ראובן ברקת, יו"ר הכנסת. ראש המשמרת ערך את הידיעה לשידור, אך היא לא שודרה במשמרתנו. הנוהל של רשות השידור לגבי פטירת מכובדים ("חבצלת") קבע, כי אין לשדר הודעה כזו בשבת ובחג, ויש לדחות את שידורה עד שייצא החג – בהתאם למסורת היהודית. זו החלטה גרועה, ושמחתי מאוד ששונתה – כיוון שכל המדינה רחשה באותו הבוקר בשמועות (עוד לפני פרוץ הטלפונים הניידים). בעקבות פטירת ראובן ברקת הוחלט, למיטב זיכרוני, שיש להודיע על פטירת האח"ם, וההספדים יידחו למוצאי-השבת. גם בעניין הרצח באיתמר, אני חושב, שאמצעי התקשורת היו צריכים לכבד את השבת. קל וחומר במותו של פוליטיקאי. זה צריך להיות חלק מהפרהסיה היהודית של חיינו.

במכתב מנומס ומפורט הודיעה הנהלת העיתון ניו-יורק טיימס למנויים, כי תתחיל לחייב בהדרגה עבור המנוי הדיגיטלי. כנאמר בחוצות ארצות-הברית – "אין ארוחות חינם". גם העיתון המפואר, הנחשב לאחת מספינות הדגל של העיתונות האמריקנית (ולסמן שמאלי בה) זקוק להכנסות, כדי לצוף, ואינו יכול לחלק את עצמו חינם לכל מאן דבעי. הנהלת העיתון מסרה למנויים, כי מי שיש להם מנוי על העיתון יוכלו להמשיך לקבל את העיתון הדיגיטלי חינם. ואילו אחרים יתחילו לשלם, מסוף החודש, על עיון ביותר מעשרים מאמרים בחודש. יש פער אדיר בין היוקרה הגבוהה של העיתון ניו-יורק טיימס לבין מצבו הכלכלי המתערער משך שנים רבות. מי שעוקבים אחרי כלכלת העיתונים, חרדים לגורל העיתון. אך מצד שני, אמריקה היא אימפריה, שצמחה, והתפתחה בזכות היוזמה הפרטית – גם בעיתונות; וכבר הלכו לעולמם כמה מוסדות חשובים בתחום העיתונות הכתובה בה, כיוון שלא היה ביקוש למרכולתם.

הרבה שנים אני טוען, שצבאנו המפואר מדווח שקר, כדי להונות ולהטעות את העם ואת מקבלי ההחלטות. לכן, איני מבין למה תמה חנן וייס, ידידי, על שאלוף אבי זמיר, ראש אכ"א, ממשיך את המסורת של דיווחי שקר. תפקידו של ראש אכ"א – כמו כל אלוף במטכ"ל – לחפות על מעשים של האלופים, עמיתיו; ואם לא יעשה זאת – הם ייאלצו להיחשף בקלונם בפני הציבור ובפני חייליהם. לדברי וייס, "זמיר מסר [למועצת העיתונות] מידע כוזב לגבי שירות המילואים של העיתונאי הבכיר והמוערך קלמן ליבסקינד, שהתנדב לשירות מילואים בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה. האלוף אף הגדיל לעשות, ולאחר הסבת תשומת-לבו על כך שהוא שוגה ויש לעשות בדיקה חוזרת, חזר האלוף על ה'מנטרה' הקבועה שלו והמשיך בדיווח השקרי". כזכור, הדיחה מפקדת פיקוד הדרום את ליבסקינד משירות המילואים כיוון שפרסם (לפני כשלוש שנים) במעריב את ענייניו של אלוף יואב גלנט במושב עמיקם, שבגינם לבסוף לא מונה לרמטכ"ל. כלומר, הוא נענש על עבודתו האזרחית ולא על דבר, שעולל בהיותו במדים. ומצד שני, צריך לזכור – ליבסקינד עשה דבר איום ונורא: הוא פגע באינטרסים האזרחיים של האלוף. פשוט, חרפה וחוצפה של חייל מילואים, שמבייש בכתיבתו את מדי צה"ל. איני מופתע, שקציני צבאנו משקרים במצח נחושה ובלי שום שכל. זו תרבות הארגון. לעומת זאת, קצין, שנתפס בעדות שקר, או במעשה פלילי, בצבאות אחרים, נזרק אחר כבוד מהצבא. אך זה קורה רק בצבאות זרים ...

"ראינו צבעונים! המון צבעונים!" הודיעו לי בטלפון. עליזות הדיווח לא הייתה מוסתרת. לפיכך, החלטתי לגשת לשמורת הצבעונים, הקרובה למקום מגוריי, ולראות האם גם שם פרחו הצבעונים. ואכן, לא התאכזבתי. מאות צבעונים הציצו מכל פינה, ושימחו את לבי. אך הצבעונים, השום ושאר הפרחים הנהדרים בשמורה צומחים בתוך ערמות טינופת, שהשליכו במקום (שמורה!) קבלני שיפוצים וקבלני ניקיון. אחד הקבלנים גם החליט לא לטרוח. במקום להשליך את טינופתו בלב השמורה, המנוול השאיר שק ענק של פסולת בניין בדרך היורדת מהכביש הראשי אל השמורה. למה שיטרח?!. המועצה האזורית (שהזדרזה לשנות את שם שמורת הצבעונים הזעירה, כדי שיישא את שמה) אינה עושה דבר לנקותה. חלק מהלכלוך נראה, לצערי, ותיק מאוד. כפי שלמדנו, הכישלון יתום. קשה לטייל בארץ, כיוון שגם שמורות הטבע והחופים מטונפים בצורה זוועתית. מעט בידי הקהל, שמפגין את נימוסיו בהשלכת אריזות משומשות ושאר פסולת בכל מקום – גם אם יש במקום פחי זבל למכביר. אשמות בכך גם הרשויות, שאינן דואגות לנקות בהתמדה, כדי שהשלכת הפסולת תכאב בעיני המלכלך. אך המחדל העיקרי הוא אי-אכיפת החוק על קבלני ניקיון ועל קבלני שיפוצים, שנפטרים מהפסולת ברשות הרבים.

בפינה נידחת של החדשות בקול ישראל דיווחו, כי בארצות-הברית נפטר איש שבט נבאחו, אינדיאני, שהתגייס עם חבריו למלחמה ביפנים במלחמת העולם השנייה, ושימש כצַפן (code talker) בחיל הנחתים – העביר הודעות בדיבור (בטלפון ובאלחוט) מקודד בשפת שבטו על-מנת להתחמק מההאזנה היפנית לקשר האמריקני. אודה על האמת לא ידעתי על הסיפור עד שהגעתי למוזיאון הלאומי האמריקני להצפנה בפאתי בסיס פורט מיד ליד וואשינגטון הבירה. המוזיאון נמצא ליד מפקדת NSA, הסוכנות האמריקנית לביון אלקטרוני – ארגון חשאי, שהמוזיאון ויחידת ההיסטוריה שלו הם השלוחות היחידות, המאפשרות גישה של הציבור לנעשה במתקן המסווג, שמוקף בגדרות. הידיעה בחדשות סיפרה, שאחד משלושת הצפנים האחרונים מבני הנבאחו מת בארצות-הברית. זו הזדמנות להזכיר את תרומתם לניצחון האמריקני. למען הדיוק ההיסטורי – בני נבאחו לא היו הצפנים הראשונים בכוחות המזוינים האמריקניים. במלחמת העולם הראשונה הפעיל כוח המשלוח האמריקני (AEF) בני שבט צ'וקטאו, שסייעו ללחימתו בצרפת. שפת הנבאחו קשה במיוחד, ומי שאינו בן השבט מתקשה ללומדה. לכן, הרשתה לעצמה מפקדת המארינס להפעילם בשפה גלויה עם תוספות קלות בלבד; והיפנים לא הצליחו לפצח את הצופן. היפנים כמעט גילו את הצופן כששבו את סמל ג'ו קיוּמיאה, בן נבאחו, ב"צעדת המוות" בבטאן במערכה על הפיליפינים בשנת 1942. קיוּמיאה לא היה צפן, ולכן לא הצליח לתרגם את התשדורות, ששמע בפקודת שוביו. אחרי הצלחת הנבאחו, גויסו במלחמת העולם השנייה אינדיאנים מבני צ'וקטאו, צ'ירוקי, קומאנצ'י ולאקוטה מֶסקוואקי. כמו-כן, גייס חיל הנחתים צפנים ממוצא באסקי, והפעילם באזורים, שבהם היה ודאי, שאין באסקים בצד האויב (דבר דומה עשה הצבא הבריטי עם דוברי ולשית). בשנת 2000 עיטר הקונגרס את הצפנים האינדיאניים במדליית זהב על תרומתם לניצחון על היפנים. רק ארבעה צפנים אינדיאניים שרדוף והשתתפו בטקס. כמה שנים אחר כך עיטר הקונגרס של טקסס את בני צ'וקטאו במדליית הגבורה של טקסס על תרומתם לניצחון על הגרמנים במלחמת העולם הראשונה.

הכורים הגרעיניים, הנוטים להתיך את עצמם ביפן, מפחידים לכשעצמם. למרות זאת, מטפסים אינטרסנטים על הסיפור, ומעצימים אותו, כדי לדוג במים עכורים. כך, עושים חסידי הכוח הגרעיני; וכך עושים "הירוקים". ובתווך אנחנו ניצבים, כחומת מפגע, הסופגת את דבריהם. זה קורה גם כיוון שהיפנים אינם מצטיינים בשיתוף הקהל – גם המקומי – במידע, ולפיכך גוברת רמת החרדה בעולם, והציבור נוטה לחפש מידע חליפי למה שממשלת יפן אינה משחררת. עשרות שנים עוסקים מומחי תקשורת במה שנקרא – תקשורת בשעת משבר (Crisis Communication) – עניין חיוני לממשלות ולחברות מסחריות, שמסתבכות במשבר – למשל, מוצר שכשל (זוכרים את פרשת "רמדיה"?!), או חבלה במוצר. את היפנים, כנראה, זה לא הרשים, והם ממעטים לשחרר מידע, כדי להרגיע את דעת הקהל. אחרי התאונה בצ'רנוביל נוצרה ברחבי העולם אימה מכל מה שתויג כ"גרעיני" – גם אם זה היה לטובת האנושות (למשל, עיקור ציוד חבישה באמצעות מנה קטנה של קרינה). עכשיו יהפוך החשש הטבעי מהכוח הגרעיני לפחד מכורים גרעיניים להפקת חשמל – שהם האמצעי הזול וה"ירוק" ביותר להפקת חשמל, אך סובל מתדמית גרועה ביותר, דווקא עכשיו.