גם הספרות, תחום אמנות נוסף, תעלה שם על הפרק. החוקר, המבקר והסופר ד"ר אורציון ברתנא מהמרכז האוניברסיטאי אריאל מוצא גילויי תמיכה בטרור בלב לבה של הספרות העברית. הוא מקדים ואומר שעוד בימי היווצרה של הספרות העברית, בתקופת ההשכלה, היא הרבתה לעסוק בביקורת עצמית, ועם הזמן היא לבשה לעתים גוון של שנאה עצמית; "אבל רק החל ב'דור המדינה', דור הסופרים שהחלו לפרסם בשנות השישים, הביקורת העצמית הפנימית הושלכה על הסכסוך היהודי-ערבי". ובמילים אחרות, הביקורת הפנימית החלה להתבטא בדמות הזדהות עם האויב החיצוני.
"הנה שתי דוגמאות קלאסיות. 'מול היערות' של א"ב יהושע נכתב ב-63'. לא הייתה מלחמת ששת הימים, לא היה 'כיבוש'. מה עושה א"ב יהושע, יליד ירושלים ואיש חיפה? לוקח דמות שנמצאת בשני מקומות, בירושלים ובכרמל, ומגלה שהכרמל מכסה על חיסול והגליה של כפרים ערביים. הכרמל, לב ארץ ישראל הבסיסית והמינימלית של החלוקה, מקום מגוריו שלו, הוא ירושה של מעשה גזל קולוניאליסטי, ומפעל ציוני כמו היערנות של קק"ל הוא כיסוי זדוני בעצים על מעשה ההרג וההרס. והסיפור נגמר בכך שהערבי הזקן, שלשונו כרותה והוא אינו יכול לומר את האני מאשים שלו, ונכדתו שהיא דור ההמשך וכולה תום, זוממים לשרוף את היער, ושומר היערות מבין שהצדק איתם ומשתתף במעשה השריפה. אם זה לא עידוד טרור, אני לא יודע מה אני. ומה עושה מדינת ישראל? מכניסה את זה לתוכנית הלימודים כמעט ברגע שהסיפור יצא לאור ומקבלת אותו כסמל הקונסנזוס והמרכז התרבותי שלה.
"דוגמה שנייה.
עמוס עוז. הוא מתחיל אגב באותה שנה ממש, אבל אני מדבר על 'מיכאל שלי' שהופיע חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. סופו של הרומאן ושיאו הוא ההזיה של חנה גונן, המשלחת את שני התאומים גיבורי ילדותה חלזיז לעלות על ירושלים ולהעלות אותה באוויר כמיטב יכולתם. נכון שזו הזיה, ושזה החלק היחיד בסיפור שכתוב בלשון עתיד, ושזה תיאור של הידרדרות לפסיכוזה. אבל עדיין, חנה היא הגיבורה הרומנטית של הסיפור, ההוזה והסובלת שכל השאר מסבים לה סבל. ושוב, התרבות הישראלית מעלה את זה על נס. רומאן מצוין ספרותית, שמונח על כל מדף, אבל המסר שלו הרסני. וכך בכל טקסט וטקסט שלו: תמיד הקיבוץ בנוי על ריקבון וניאוף, תמיד הפרויקט הציוני נידון לחורבן, תמיד אנחנו אשמים".
וזו בעיניך תמיכה בטרור?
"כשמערכת תרבותית שלמה מאמצת אל לבה את המכלול הזה, היא מביאה על עצמה כליה. היא בעצם מאמצת את תפיסת הטרור, מברכת בסתר אם לא בגלוי על הפגיעה בה, אומרת שבעצם מגיע לנו. ואני מביא דוגמאות יחסית מתונות, של אנשי קונסנזוס. אני לא מביא את אחוזת דג'אני, או יצירות פוסט-ציוניות מוצהרות אחרות. המהלך אצל עוז ויהושע הוא מהלך פוסט-ציוני בשם אחר, המהלך של 'אני ראוי לטרור'. זאת זוועה, כי אין כאן כביכול שום אילוץ. זה לא נובע ממתחים בחברה, או בין מעמדות, או בין מגדרים, אלא מאיזשהו ריקבון בעצם הדימוי העצמי. מאמירה שעצם הזהות שלי בחטא יסודה.
"הכרמל עצמו, קיבוץ חולדה עצמו, בנויים במקום שלא ישא יהודים. כמו שהיהדות החרדית תמצא קברים יהודיים בכל מקום, כך יהושע ימצא קברים ערביים בכל מקום. אין שום קשר בין ה'בזכות הנורמליות', הקריאה שמאפיינת את ההגות של יהושע ולמעשה גם את של עוז, לבין העומס הרגשי והיצרי בכתיבה הספרותית שלהם, שאין בו שום איזון ושום אפשרות לנורמליות. הסכנה באמירות הסמויות הללו גדולה מהסכנה שבהפצת הטיעונים הפוסט-ציוניים בגלוי. כשזה גלוי אתה יכול לומר עצור, אבל כשזה נעשה במסווה, בתוך תיאור טבע, החלחול עמוק יותר. בדרך הזו התרבות שלנו שוטפת לעצמה את המוח".