"קשה לבטא מה שמרגישים, כשבאים לארץ של כפרים עלובים, צריפים מטים לנפול, בלי מים זורמים ושירותי עץ בחצר, שבה מתרוצצים חזירים בבוץ, ויודעים שזאת הארץ שבה חיו סבא וסבתא, וסבא רבא וסבתא רבתא. ביקרנו פה, ביקרנו שם - בתי כנסת, בתי עלמין וגם... את אנושקה". גם לאחר שעבר זמן מן הנסיעה, ההתרגשות קצת חונקת בגרון.
"היה לנו מזל וליווה אותנו כמדריך לאיוש, סובוטניק נוצרי, מאלה שמקדשים את השבת. היהדות שבתה את לבו ובאוניברסיטה כתב דוקטורט על נדידת היהודים מגליציה לטרנסילבניה. בהיותו הונגרי ברומניה, סיפר לנו, הוא חש היטב את שנאת הזרים".
תוך כדי נסיעה במכונית המקרטעת של הוריו, גילו תמרה ולאיוש ששניהם מאותו הכפר. כלומר, סביהם היו בכפר שרמש. מקום שרק יוצאי הונגריה יידעו לבטא אותו נכון...
"אני יכול להביא אתכם אל דודה אנוש, שעוסקת בתפירת שמיכות בשיטות הישנות", הציע הנהג המדריך. ההצעה הייתה מסקרנת מאוד, כי סבתה של תמרה, התמחתה באותו כפר בשמיכות פוך וצמר.
כשהגיעו ולאיוש אמר לדודה הקשישה, כי האורחים מישראל, הגיבה זו בשיא הטבעיות: "יהודים מישראל? גברת פישר מור לימדה אותי את העבודה הזאת". האורחות פרצו בבכי נרגש, כי נפלו בדיוק על חניכתה של הסבתא.