תיתי לה ל
ענת קם. עמלו אנשיה הרבה במסע מפרך של יחסי ציבור, עד שהפכה ללהיט בשמאל הישראלי, והנה נחמס ממנה מקומה כשמחבל שוחר-שלום ואוהב-טוב ירה בג'וליאנו מֵר-חמיס; והנה יש לשמאל הישראלי עלוב, שיוכל לקדשו – במקומה. שדרים, אמנים, שחקנים ועיתונאים התחרו ביניהם מי יקשור יותר כתרים לראשו של האומלל, שנולד ביום העצמאות הישראלי לאב ערבי ולאם יהודייה, ולא מצא את מקומו בחיים, עד שאחד מחבריו הסדיר את העניין בצרור יריות.
ומה על ענת קם? אף אחד לא יראיינה עד שישכך גל האבל על מר, ואף אחד לא יישא את שמה על דל שפתיו, עד שיצוץ לשמאל עלוב אחר להעריצו. ככה עושים לנערה חמודה, ששירתה את העניין?! סתם השתמש-וזרוק כמו עוד שרלילה מ"כיכר החתולות"?! ובעצם מה ההבדל בין קם לבין מר?
ראשית, שני הוריה יהודים. שנית, קם הורשעה כבר בעבירה, ואת גזר-הדין של מר ביצעו – כנהוג בין חבריו ואהוביו – בלי משפט ובלי הליכים ראויים. שלישית, יכולים לחשוב שמר היה בוגד, כיוון שחציו היהודי (לפי דת משה וישראל – כולו) תמך בחציו הערבי (לפי דת מוחמד בסיף – כולו).
מר הוכיח, כי אין תוחלת לנישואי תערובת, ותוצאתם מרה. איני מבין במשחק, אך הצלחתי להבין קצת בתקשורת ובטרור. מר היה תועמלן גס – בנוסח, שכנראה, למד מאביו, הפעיל הקומוניסטי – של הטרור הערבי נגד קיום מדינה יהודית במזרח התיכון. "ג'וליאנו מר לא שאף למתוח גשר בינינו וביניהם, ולא פעל לעמעם את שנאתם אלינו ..." – כותבת לי הזמרת שולמית לבנת – "[הוא] ... אמר לפני כשלוש שנים שהוא נגד שתי מדינות לשני עמים ... [אלא] בעד מדינה אחת פלשתינית, ואם היהודים רוצים לחיות בה – תפאדל!"
כלומר, המייללים עליו לא הבינו את האידיאולוגיה שלו, או סילפוה במתכוון ובזדון לצרכיהם הפוליטיים. מיעוט קטן וצרחני – אִסְתְרָא בִלְגינָא קיש קיש קָרְיָא – השתלט על אמצעי התקשורת ועל האמנות הישראלית, ומשתמש בה כדי לקדם את האידיאולוגיה שלו על חשבון הכלל. עבורו מותו של מר היה אירוע קוסמי, שהצדיק מאות מאמרים, ראיונות ושאר ירקות – כאילו אחד משבעת עמודי החכמה קרס. מהדורות חדשות נפתחו בתיאור הרצח, האיש והעניין שבשמו, כביכול, מצא את מותו. וכל זב וצרוע הזדרזו, כמו חיילי בדיל צייתניים, אל המיקרופונים ואל המצלמות להוסיף עוד אגל דמעה מוזמנת משוח באידיאולוגיה פרו-פלשתינית.
אודה על האמת: הכרתי את שמו, ולא הבנתי את המהומה. האם היה שחקן כה דגול?! האם תרם משהו לחיי התרבות בארצנו?! אפילו אחרון הח"כים בשורות האחרונות בכנסת העשירית מעניין וחשוב ממנו.
"תקדים ג'וּליאנו מֶר-חמיס צריך להילמֵד בכל התנועות התבוסתניות בישראל שבראשן מנקֵר איזה מין 'שלום' בלתי אפשרי שלא יתכן. זהו הסוף המחכה לכל התמימים המאמינים בהזיה שיש פתרון לאיזשהו 'דו-קיום' בין ערבים ליהודים המבוסס על פשרה, אמון הדדי או צדק ואמת" – כתב דודו אלהרר באתר
מחלקה ראשונה.
פחות סלחן קלמן ליבסקינד, שהתעקש לזכור גם בעיצומו של פסטיוול ג'וליאנו, כי הנרצח היה אויב מר של עמנו, למרות שצמח ממנו. ומסחורה זו יש לנו המון, עודף רב – כולל בעלי שני הורים יהודיים, ישראלים ושאינם בעלי אזרחות ישראלית – המשתפים פעולה עם האויב, ומקדמים את תעמולתו, או פועלים במישרין לסייע לו להכחיד את המדינה היהודית.
"כתוב במקורותינו, 'בנפול אויבך אל תשמח'. אז אני לא שמח. אבל את סוכת האבלים שהעיתונות הקימה השבוע עם חבורה של אמנים, נראה לי שכדאי לפרק" – כתב ליבסקינד במעריב.
אזכיר את מה שכל המתאבלים וזולגי דמעות התנין יודעים – וכפי שליבסקינד היטיב לתאר – אך העדיפו להתעלם בנהי שלהם על מר-חמיס: הוא תמך בכל דבר מתועב, שעשו לנו, ובין חבריו הקרובים הצדיק הידוע זכריה זביידי, מייסד אסכולת הפיצוץ ההמוני באמנות התיאטרון, ומוחמד בכרי, ממשיך אסכולת השקרים בסרטים. ואולי צודק
יהודה דרורי, שכתב, כי מר "חי בין נחשים, ואחד מהם הכישו למוות", וערכו במותו גדול מאשר בחייו.
"הוא הוכיח לכולנו שוב, שאין עם מי לדבר, ואין שם עם מי לפעול למען ה'שלום' (המדומה ...). וצריך להיזהר מאוד-מאוד מהם ומכל אותם יפי-הנפש, המאמינים שניתן לבנות גשר לשלום עם האספסוף הזה".