הראשון הוא ליל הסדר תש"ח 1948. הייתי אז ילד כבן עשר. חודש אפריל 48 היה אולי הקשה שבכל חודשי מלחמת העצמאות. יישובים יהודים נפלו בידי הערבים, בירושלים בגוש עציון ועוד, ואיום הפלישה של צבאות ערב, לאחר יציאת הבריטים עוד הוסיף על האיום. הסדר נערך, כרגיל, בצריף חדר האוכל הישן.
חברים רבים הגיעו לסדר על נשקם וחגורות הכדורים. מסביב לחדר האוכל הסתובבו פטרולים, ובעמדות הרחוקות שבחורשה ישבו השומרים דרוכים ומוכנים. אלה היו ימים שלפני עיטורי הצייר משה פרופס, שעוד לא הגיע לקיבוץ, ועל הקירות, בגובה, היו מתוחים סרטי היוטה החשופים עם ציוריה המקוריים של הציירת גילה גבעון חברתנו. המקהלה שרה בהתלהבות ומתוך התמכרות קדושה.
האקורדיונים הנעימו מנגינות, והקהל, חרף הפחדים והחששות הצטרף אל שירי הפסח המוכרים. הנערות היפות של נוער א' חוללו על הבמה, ומאחור כבר השחיזו את עטיהם אלקה ומיכה, אברמק ויצחק קפלן, להפציץ בשנינויות המבדחות של החלק השני, של ההגדה ההיתולית.
ולפתע, ממש באמצע הטקס, פרץ אל הבמה, אדום סמוק מזיע ומרוגש, חיים קנטור הזכור לטוב, ניצב באמצע הבמה וקרא בקול: חברים, חיפה נכבשה, חיפה שוחררה, חיפה בידנו!. כמו פצצה שהוטלה אל הקהל הייתה הודעתו של חיים קנטור. כל המתח והחרדה של הימים האחרונים התפוגגו באחת. הקהל קם על רגליו, ומי שלא שמע, שאל: מה מה? מה הוא אמר? וחיים קנטור הסמוק חזר שוב, ספק בחיוך ספק בדמע, על הודעתו. חברים, חיפה שוחררה! מחיאות כפיים צעקות שמחה ושירה אדירה באו לאחר הבשורה.
ולפתע, לזמן קצר התהפך הכול: הייתה תקווה. לפתע הסתבר שאולי הכול עוד יגמר בטוב. המדינה תוכרז בקרוב, המגויסים ישובו לבתיהם, הכפר קקון, קן המרצחים המאיים ייהרס עד היסוד, ו- אנו באנו ארצה, לבנות ולהיבנות בה! עוד ועוד וכבר רוקדים במעגלים, ותופי הפח המאולתרים, פחי הזיתים הריקים, משמיעים קולם. ומפוחיות הפה נשלפות, והשמחה, שמחה שלא ראיתי מאז שכמותה אצלנו, זורמת החוצה, אל הלילה השרבי, המדיף ריחות ניחוח של הפרדסים הפורחים.
פסח תש"ח, 1948, תערובת מופלאה של ניחוח הדרים ושמן רובים אנגליים, לא יישכח ממני לעולם. ודמותו של המבשר הג'ינג'י, חיים קנטור המאושר, שלבש לרגע את דמותו של המשיח, של המושיע, נחרתה לתמיד בזיכרוני, זכרונו הרוטט של הילד בן העשר.
השני הוא ליל הסדר תשל"ד 1974. הסדר הראשון שלאחר מלחמת יום הכיפורים. למעלה ממאה ועשרים מגויסים יצאו מכאן אל הקרבות בסיני וברמת הגולן. אחוז עצום של הגברים שביישוב. צעירים ומבוגרים סדירים ואפילו מתנדבים. חודשי השירות התארכו והתארכו והתמשכו ללא סוף. חצי שנה חלפה והשחרור האטי החל. החיים בעורף, מסתבר, היו יותר קשים והרבה יותר עצובים מאשר בחזית. החיילים היו יוצאים לחופשות קצרות, וממהרים לשוב ליחידות. הארץ הייתה מוכה.
אלפים נהרגו במחדל הקונספירציה הארור או במחדל ארור אחר. ועשרות אלפים נפצעו. בקיבוצים השכנים קוננו והתאבלו מרה על הנופלים הרבים. התנועה הקיבוצית נפגעה קשה במיוחד. ורק כאן, בחלקת אלוהים הקטנה הזו, שבו כולם לבית.
נכון שהיו נפגעים, נכון שהיו פצועים, נכון שלא עם כולם כבר הוקם קשר רצוף. היו שנתקעו בחולות התעלה, היו שנתקעו במצרים, והיו שנתקעו במבואות דמשק. אבל כולם היו חיים. וכולם כמעט התכנסו לליל הסדר ההוא, 1974. הבנים שבו להוריהם, האבות לילדיהם והרווקים אל החברות והמתנדבות. הצלקות העמוקות החלו להגליד. הקהל המקומי לא קלט אז ולא תפס אז כמה מיוחד הוא ליל הסדר, שבו מסובים, עד האחרון, מגויסינו ששבו בשלום. ביקרתי בחופשות וראיתי את מעטה האפור שעטה הקיבוץ בימי הלחימה.
מעטה של דאגה של חרדה ושל פחד מהעתיד. היה עצוב להגיע בחופשות ועצוב לשוב מהן. אבל בליל הסדר ההוא, התגלתה לפתע מין שמחה חבויה וסמויה: כולנו כאן! כן, ככה זה, מזל נדיר, עין טובה על הקיבוץ, קמע של ברכה. הכול נכון. כל מי שיצא מכאן באוקטובר הארור של 1973, זכה לשוב לכאן באפריל המבורך של 1974.
ישבתי בקהל, מוקף בבני משפחתי, סמוך וצפוף אל משפחות אחרות. שמחת השיבה פיכתה כמעיין סתרים בפסח ההוא. לא הקשבתי לקריאת ההגדה, לא הצטרפתי אל השירה בציבור, לא המהמתי עם המנגנים. זכרתי את הלילות הארוכים של חודשי המלחמה. זכרתי את חרדת השיחות הטלפוניות הביתה. מה נשמע? כולם בסדר? כולם חיים? אני יודע שדווקא בסדר ההוא נוספה משמעות מיוחדת לטכסטים העתיקים.
הפסוקים על המתים ועל החיים, על גורל העם, על ארץ מצרים, כולם נעשו קרובים כל כך, מוכרים מאד. העפתי מבטי על החיילים המשוחררים שישבו עם משפחותיהם, וחשבתי שהזמזום החשאי העולה מהקהל, בהפסקות שבין קריאה לקריאה, הוא אולי המנגינה האמיתית של שמחת הפסח של 1974, שמחת השיבה של החיים אל החיים.
ובמי נזכרתי אז? כמובן, בחיים קנטור המזיע, הפורץ אל הבמה בימים הכי שחורים של 1948, ומרוגש עד דמעות מכריז בקול רם שחיפה, כלומר הארץ, כלומר המדינה, כלומר החיים, שוחררה! פסח 1948 ופסח 1974, הם בשבילי תרי פסחין דלא משתכחין. לעולם!