אמנציפציה מגברת דיספרקסיה

אחד החברים שלי בפייסבוק הוא ילד קטן. ילד כמעט בן עשר הכותב סטאטוסים שמפתיעים אותי ומותירים אותי פעורת פה משתאה ללא מילים כל פעם מחדש. פעם אחר פעם כשאני מתעוררת אל יומי אני מתחברת ובדרך כלל יש הודעות מאייל. ותמיד ההודעות מנוסחות ברהיטות. הוא אינו פולט סתם שטויות אל המסך. אייל כותב מעין בלוג יומי ומשתף אותנו במתחולל בעולמו. כל-כך הרבה בגרות יש בילד הצעיר ואיזה משא כבר הוא נושא על כתפיו הצעירות. ככל שחולפים הימים אני תוהה מה יש בו, ומדוע עליו להעביר את יומו בין חברים בפייסבוק. אולי המקום הזה מחבר את אייל לכל העולם ויש בכך מעין הקלה. האמת, העולם שאליו מחובר הילד אייל שחל הוא עולמם של מבוגרים ולא עולמם של ילדים. אייל שחל לא נמצא במסגרת לימודית חברתית מסודרת. כל מהלך היום שלו מתנהל סביב רצונו להיות שייך לחברה ובשל מגבלותיו הוא נשאר מחוץ למסגרת. כותב וחושב כמו כולנו אבל ממודר מאיתנו, ורק בעזרת המסך אנו מצליחים להציץ אל תוך עולמו. מעט ילדים ראיתי מגיבים לאייל שחל, מבוגרים מחבקים אותו בהמון חום ואהבה כאן על המסך. אבל זוהי נחמה פורתא שכן אלה אינם באמת חיבוקים אמיתיים, אלא אותות של חיבה שנשלחים מן הרשת אליו. והם אינם אלא סימנים שנשלחים מעמדת הנוחות שלנו. אין אנו טרודים יתר על המידה בבעיות של אנשים אחרים ולא של אלה שהתאכזר אליהם גורלם. אולי שפר עליהם מזלם והם רואים את החיים בדרך שאין אנו מסוגלים להבין. הנחמה האמיתית של אייל לעת עתה היא בדמות אהבתן של אמו וסבתו, אלה מלוות אותו לכל הפעילויות שלו. מחבקות באמת, ולא באופן וירטואלי. התסמונת של אייל נקראת דיספרקסיה. ביקשתי מאייל שיסביר לי על התופעה הפיזיולוגית והוא היטיב להסביר לי ממש כמו רופא:

• "זו לקות שמתבטאת בתכנון פעולות. כאילו המוח לא יודע אלו הוראות לשלוח לאברים בגוף כדי לבצע ולהשיג את התוצאה הרצויה: ללכת, לעלות, לרדת, לטפס, לקפוץ. אפילו פעולות ספונטאניות וטבעיות לא באות באופן ספונטאני וטבעי.
  למשל, כשהמאמן שלי, טרונד, הפך אותי עם הראש למטה פשוט נשארתי ככה, כמו דג מת, בלי להגיב. רק לאחר מכן התחלתי להיאבק כי המצב לא היה נעים לי. גם באבחון שלי במרכז להתפתחות הילד, כשדר' רוטשטיין הרביץ לי על פיקת הברך בפטיש קטן, לא ממש הגבתי. אני זוכר ברור שזה כאב, אבל זה לא התבטא בתגובה של הגוף. למעשה, הגוף לא ממש הגיב. כאילו אין רפלקס. בגלל זה, למרות שאני בעצם רגיש לכל דבר כל הזמן, הרבה "חכמים" אמרו לאימא שלי בילדותי שאינני רגיש לכלום. שאני סובל מתת רגישות. אבל אני לא כזה פשוט כפי שנראה לעין...
  אני חושב שמבחינה חיצונית אני קצת יותר גמלוני ומגושם מהרגיל. דר' רוטשטיין כתב: 'מסורבלות' בדוח שלי. אני עובד על זה. אני באימונים מגיל צעיר: בים וביבשה, אבל עדיין לא ברמת הביצועים של בני גילי.
  זה לא ייעלם אף פעם ואני יודע שנכונו לי חיים משותפים עם גב' דיספרסיה. אז מה? כל עוד אני בעל'בית והיא מקבלת הוראות, זה בסדר. כשהייתי קטן, היא השתלטה לי על הגוף וזה היה בלתי נסבל. שימי לב, שושנה, שאינני שוביניסט. אני פשוט רוצה אמנציפציה מגברת דיספרסיה כי היא איננה תורמת לדימוי העצמי החיובי שלי. הגענו לדו קיום".

כך כתב לי ילד, אני לא יודעת מה לענות לו, לכן אני ממשיכה לשאלה הבאה, מתנהגת בטבעיות על-פי אמות-המידה שלי. מנסה להבין, מנסה לתמוך. מנסה להקשיב. הכי חשוב להקשיב למי שאינו דומה לנו, הכי חשוב לדעת שיש מי שלא זכו בתכונות כמו שלנו כמובן, כמובן מאליו. אבל שימו לב שמתוך דבריו ניתן להבחין, מי יודע טוב מאוד מה יש לו ומה צריך עבורו, זהו הילד בעצמו. הרפואה סבורה שהוא אינו מרגיש לכן אינו מגיב, אך נהפוך הוא - מרגיש ואינו מסוגל להגיב כמצופה. תהיתי מדוע אייל שחל, הכותב נפלא כל יום, למעט הימים בהם אמו שונית מחליטה שזהו, כלו כל הקיצים, הילד חייב להתנתק מן המחשב ולחיות ככל ילד. לצאת קצת מן המחשב ולהיות עם אחרים. הבעיה היא שאלה הם החיים של אייל. עיקר עולמו סובב סביב האינטרנט. שם הוא מוצא כר נרחב להעשרת עולמו, ומוצא גם אמפטיה מהסובבים. דרך היציאה של אייל שחל מן המחשב היא לשיעורי התמיכה והעידוד המנווטים בדרך כלל על-ידי המבוגרים, אימא וסבתא, ומלבד זאת אין כמעט מסגרת חברתית מתאימה. טיולים ויציאה החוצה מתועדים על-ידי האם. כולם מנסים לשוות לעולמו מסגרת יומיומית רגילה, אבל למתבונן מהצד ברור שאין השגרה רגילה.