מעולם לא פגשתי ילד שהוריו שלחו אותו לחדרו ואמרו לו תחשוב על מה שעשית והוא באמת חשב ויצא עם תובנות מרחיקות לכת. למעשה, הוא כן יישב ויחשוב על היותו אומלל, מקופח, צודק וסביר להניח שיעלו במוחו מחשבות על היותו מסכן ופגוע במקרה הטוב, אך ברוב המקרים, התוצאה תהיה תגובה של אדישות וניתוק מכל הסיטואציה.
לחלופין, קחו דוגמה בה אדם נוסע בכביש הערבה במהירות מעל המותר ורוב הדרך מחפש מצלמות או שוטרי תנועה. כאשר יזהה אותם, יוריד את מהירותו, כמה דקות אחר-כך יחזור שוב למהירותו הרגילה, יטפח לעצמו על השכם ויהיה מרוצה על שהצליח להעפיל על המערכת.
כאשר ענישה באה בפני עצמה, לא בטוח שהיא משיגה את היעד החשוב וההבנה, באשר לאופן בו צריך להתנהג. יתכן והיא משיגה יעד אחר כגון: פיתוח יצירתיות ודרך לחמוק מהעונש, אבל זו לא המטרה. אם כן, הדבר זהה גם אצל ילדים.
הורים רבים שואלים האם ביטול העונשים, משמעו שהילדים ניצחו, האם זהו מצב של "אנרכיה בבית" ואובדן שליטה? אם כן, על-מנת לענות לשאלה, חשוב שההורים יבדקו: האם הילד שינה את התנהלותו הלא הרצויה בעקבות העונשים, האם הוא למד מכך משהו חשוב, האם לדעתם זה עזר, כמה זמן הם מבזבזים על ענישה והשלכותיה? והשאלה החשובה היא, איך הם היו מרגישים אם מישהו היה מעניש אותם?
במהלך הטיפול בילדים, אני פוגשת ילדים עם חוויות שונות בנושא הענישה. ילדים שבאים לטיפול וחושבים שאני יעניש אותם אם הם לא יצליחו (מבחינתם, זו תגובה לגיטימית), ילדים שמספרים לי איך הם לומדים לשקר להורים כדי לחמוק מהעונש, או ילדים שאומרים לי שמרוב שהם נענשים, הם כבר לא זוכרים באיזה מספר עונש הם נמצאים כרגע. פעם ילדה אמרה לי כאשר נכנסה לטיפול "מיכל אני כל החודש הקרוב בעונש", שאלתי איך זה קרה? היא ענתה לי, "צברתי".