בביטאון 'הצופה לילדים' הופיעו דיווחים שוטפים על המשפט במדור 'תצפית השבוע', החל מגיליון יום העצמאות תשכ"א (טו, 31, עמ' 3). כביטאון חינוכי מובהק, שמרני למדי באופיו (חוששני כי היום הוא ייראה נועז מעט יותר, אך לא זה הנושא העומד כאן לדיון), 'הצופה לילדים' העביר תכנים לא-קונטרוברסליים. כר נרחב לעיסוק במשפט זימן הנושא שעומד בלב עיסוקו של ביטאון המיועד לילדים - עדויות על ילדים דתיים בשואה. המשפט זימן אפשרויות לעסוק בכך, והביטאון הגיב בהדגשות רבות של החיים הדתיים בהקשר של ילדים. ב-כ"ט בסיוון נכתב:
- 'גבורת נפשו של נער בן 14' - על חייהם של הילדים באושוויץ סיפר מר יוסף קליימן מירושלים: (...) כאשר עזרו לו חבריו לקום שאלוהו על מה לקה, השיב הילד: 'זה כדאי היה. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה שיהיה להם במה להתפלל'. מר קליימן סיפר כי בצריף הילדים באושוויץ היה חצי זוג תפילין, של יד בלבד, אשר היו בתנועה מתמדת ועברו מאיש לרעהו כדי שכל אחד יוכל לזכות בהנחתם [טו, 39, עמ' 2].
יוסף קליימן הוגדר כ'צעיר העדים במשפט'. הוא היטיב להוביל את השומעים לעולמו של הילד -נער דתי העומד נגד אימה כפולה ומכופלת - עולם משפחתי חרב ועולם מסורתי מתפורר. הוא היטיב להביע את גבורתו במאבק נגד האימה הזו. 'הצופה לילדים' היטיב לקלוע ללבם של קוראיו הצעירים שבשנת תשכ"א הועמדו לפתע מול אימה בלתי-מוכרת להם; הוא הפך את האימה לאמירה חינוכית! ואכן, וב
הרבה היגיון פדגוגי, מסכם 'הצופה לילדים' (ז' בתמוז) בהקשר דידקטי מפורש:
- (...) במשפט אייכמן נסתיימו עדויות התביעה שכללו שורה של סיפורי גבורה עילאיים של ילדים בגילכם. הסיפור המרשים ביותר, שעורר השתאות והערצה, היה על הנער שספג חמישים מלקות על שהגניב סידורי תפילה לאושוויץ. (...) כשאנו מתחקים על מקורותיה של גבורת הילדים אנו מגיעים לאותו 'חדר' קטן צר וחמים, אשר בו חושלו הגיבורים הקטנים לקיים התורה. פה בבתי היוצר של האומה נמזגה מסורת של קידוש השם בנשמות הרכות. (...) [טו, 40 , עמ' 2].
ומכאן הוא מביא תיאורים מתבקשים, מלאי אמפתיה, של 'חדר', מוסד הממשיך להשתמר ב'
מאה שערים' בירושלים!
התיאורים של 'הצופה לילדים' גולשים למחוזות אחרים של עולם הילדים. קטעים מרגשים, נוגעים ללב. חלקם חדרו באמצעות המשפט לקלאסיקה (אבוי לביטוי) של טקסי השואה. המשפט תרם להפצתם ברבים, ולכך נוספה גם תרומתו הצנועה של 'צופה לילדים'. כך למשל נכתב ב-ח' בסיוון:
- (...) אחד הימים העיד במשפט אייכמן הד"ר מ' דבורז'צקי מניצולי וילנה, ששימש בגטו כרופא. בתארו את מצוקת הילדים ציטט שיר שחובר על-ידי ילד בן 8. 'מעבר לגדרות הגטו / קורא לי הפרח, מושה'לה / מדוע אתה יושב שם? / בוא אלי, בוא אלי!' הגויים שחיו מחוץ לגטו היו אדישים לגורלם של ילדי ישראל, רק הפרח שפרח אי שם מעבר לגדר היה לידידו של הילד הכלוא (...) ואתם המתהלכים היום חופשיים בשדות ישראל זכרו את משה'לה הקטן ששמע קולו של הפרח הקטן ושאת קולו לא רצו לשמוע הגויים שמסביב (...) [טו, 36, עמ' 2].
וכך מגיליון לגיליון, כל גיליון וייחודו, כל גיליון ותרומתו; הרוב בניסוח תמים, בדילוג על מחלוקות. בגיליון 34 מגיעים בצנעה לשאלות קשות יותר. הכותרת הראשית היא 'השמדת יהדות פולין במשפט אייכמן'. זה בצד זה מופיעים עדויותיהם של צבייה לובוטקין ושל יצחק צוקרמן, סיפוריהם של ילדים וקיום מצוות. הקורא שלא ידע - ואז היו רבים מאוד כאלה - מתוודע על-ידי ברוך דובדבני לסיפור הרבי מפיאסצ'נה וכתביו שנמצאו, וכן, 'נרות שבת במחנה אושוויץ', 'זוג נעלי ילדים' שהביא איתו מטרבלינקה העד א' ברמן ומסר אותו לשופטים, וכן סיפורו של יאנוש קורצ'ק. אבל, בצד כל הזיכרונות הללו, שאיש לא יכחיש את ערכם החינוכי, יש גם שאלות! וגם בביטאון חינוכי אי-אפשר להימלט משאלת השואה מול הגבורה - מהו משקלה של הגבורה הפיסית, המרד, במסכת החיים בשואה? 'הצופה לילדים' מציג בגיליון זה תמונה מאוזנת - גבורה משני סוגים: "משעמדו היהודים על כוונות ההשמדה של האויב, החליטו להילחם על חייהם ועל כבודם [...]", עבור לתיאור בהרחבה יחסית של פרשת המרד; אך בסיום: "[...] גבורה רבה ביותר הראו רבנים דיינים ויהודים דתיים שלמרות התנאים הקשים, סבל, כאב, מחלות ורעב המשיכו ללמוד תורה ולהקפיד על קיום מצוות עד הרגע האחרון" (עמ' 7).
הנה כי כן, בדרכו שלו הצליח 'הצופה לילדים' להעמיס על עגלתו חומר רב היקף ולהעבירו בדרכיו ללא פולמוס מיותר; 'קלסתרי הפנים' - אם נחזור לביטויו של אלתרמן - ששרטט 'הצופה לילדים' היו תמימים.