פ"ס היה איש שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה" בעמק יזרעאל, מקום הולדתו. ערב הכרזת המדינה הסתובב ללא-לאות בקרב ידידיו הערביים בעמק, בני זועיבי, וניסה לשכנעם לא להיענות לקריאת מנהיגיהם לנטוש את בתיהם. כעבור שנים, בהלווייתו של פ"ס, באו בני זועיבי להוקיר לו תודה אחרונה על שהצילם מפליטות, שגזרו עליהם מנהיגיהם.
אכן, קשים חיי הפליט. מרבית בני משפחתי היו פליטים – שארית הפליטה, שהגיעו בחוסר-כל ארצה, אחרי שנדדו בכל אירופה, עד שחזרו למולדתם. נקלטו במעברות, סבלו, והקימו את חייהם כאן בשנות החמישים. באותו הזמן דאגו "אחיהם" של הפליטים מקרב ערביי ארץ-ישראל להנציח את מסכנותם, כדי להפיק ממנה רווח מדיני ורווח אישי.
עכשיו ממציאים לנו אסון, שאיתרע כביכול לערביי ארץ-ישראל: במקום לחגוג על דמנו, הם הפכו לפליטים, כיוון שהאמינו למנהיגיהם, וחיכו בכיליון-עיניים לראות את צבאות ערב טובחים בנו – השלמה למה שמנהיגיהם רצו לעולל לנו בעזרת הנאצים במלחמת העולם השנייה.
הנאכבה – אסון – של ערביי ארץ-ישראל הוא הנושא החדש, שהשמאל הישראלי ההזוי רוקד בסערה לצליליו. ככל שהשמאל ההזוי קטן יותר, כן גוברת עוצמת ריקודו לצלילי הנאכבה. ללמדכם, שהבעיה אינה "הכיבוש" המיתולוגי, שהם האביסו אותנו בו עשרות שנים, אלא עצם קיומה של מדינת היהודים. ואני מבוגר מספיק לזכור את הפגנות אבותיהם של השמאלנים ההזויים נגד התיישבות יהודים בגליל בתחילת שנות השישים – כשם שהם מנסים כעת להפריע להקמת יישובים יהודיים במקומות שונים בארץ – גם בתוך "הקו הירוק", שקידשו. והשד הרע בתוכי מזכיר לי את סביהם של ההזויים – אנשי ברית שלום – שתבעו, כבר בשנות השלושים, להפסיק את העלייה, את ההתיישבות ואת ההגנה על ה"יישוב" – כדי לא להרגיז את ערביי ארץ-ישראל; את המאמץ הביטחוני ואת המרד נגד הבריטים לפני קום המדינה.
נזכרתי בהם כשדפנה קבלה בקבוצת דיון של מרצים על שסטודנטים ערביים באוניברסיטה העברית בירושלים הפריעו בזמן הצפירה ביום השואה. איני חסיד של הצפירות, אך הן הפכו לחלק מהפרהסיה של מדינת ישראל. בתגובה עוויתית לדבריה, קפצו ההזויים באקדמיה הישראלית, והאשימוה בכל דבר אפשרי – ובעיקר, באפליית ערבים, כיוון ששומו שמיים אינה מכבדת את הנאכבה.
איני מכבד את הנאכבה, ולא אכבדה. כי המערכת היא של משחק סכום אפס: ניצחנו, או שהיו רוצחים את הורינו, ומשמידים את היישוב היהודי כאן. זו הייתה הכוונה של מסכני הנאכבה, והם נכזבו. ובכלל, אסור לשכוח, כי ערביי ארץ-ישראל חיים בארצנו, וזו אינה ארצם. רובם ככולם – כפי שמעידים ספרי התיירים לארץ-ישראל מהמאה השש-עשרה ועד הכיבוש הבריטי וצילומי האוויר, שהותירו הטייסים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה – היגרו אליה, בעידוד הבריטים (שמעלו בכך במנדט, שקיבלו מחבר הלאומים), רק אחרי שאבותינו הכשירו את הארץ להתיישבות. ואם איני טועה, רמלה היא העיר הערבית היחידה, שייסדו הערבים בכל מאות שנות שלטונם בארץ-ישראל, ורוב יישוביהם משבשים את שמות היישובים המקראיים והתלמודיים.
אבל נהניתי לקרוא את ההתכתבות – כשם שנהניתי לקרוא את דברי ההגות של השוטים הבריטיים, שהצהירו על הפציפיזם שלהם אחרי מלחמת העולם הראשונה, ודבריהם עודדו את היטלר. "שוטים שימושיים", קרא להם לנין בלעג, למרות שסייעו לו להפיץ את המהפכה הבולשוויקית ברחבי העולם.
"... לא חלה על הסטודנטים הערביים ... חובת עמידה [בצפירה] או כל חובת 'עשה' אחרת" – כותבת דפנה – "אבל אפשר לצפות מהם לנימוס בסיסי והימנעות מפגיעה ברגשות סובביהם, אם בחרו ללמוד במוסד זה ולקבל מהאוניברסיטה העברית תואר [ההדגשות שלי – אב"ץ].
"בימים בהם נלחמים המיעוטים על שוויון זכויותיהם, על הכרה בתרבותם ועל כבודם – אי-מתן כבוד לערכים ולרגשות הרוב לא יקרב את מטרותיהם. מי שאינו נותן כבוד, יתקשה לקבל אותו. כיבוד אבלו, צערו ויגונו של הזולת, הוא כלל נימוס בסיסי העומד מעל למחלוקות פוליטיות, והוא מתקיים ברמה הבין-אישית". אכן, דבריה על כיבוד זכר הנרצחים בשואה מקוממים מאוד כל יפה-נפש, שנפשו דואבת על הנאכבה.
"אנשים מסוגה של דפנה אורן, בלהיטותם להכפיש ערבים בכל הזדמנות ולהתמקד תמיד באיזה היבט שלילי כדי להצדיק את עמדותיהם כלפי הערבים" – כתוב לה מרצה ערבי – "גורמים עוול נורא לזכר השואה ... [כש]מנסים לעשות בשואה שימוש מניפולטיווי כדי לפגוע בערבים להבאיש את ריחם, זה עלול להביא לזילות השואה וחבל".
ואילו אלינור מגיבה בצורה מקורית למדי, שמראה את רגישותה הרבה ואת עדינותה: "... אני תמהה – האם בעבר כיבדת בהתנהגותך את יום הנאכבה הפלשתיני – למשל הלכת לאחד הטקסים שנערכים בעניין, לבשת בגדים שמסמנים אבלות ביום הנאכבה, או עשית כל צעד סמלי אחר כדי לבטא את השתתפותך בכאבם של הפלשתינים אזרחי ישראל ביום הזה?
"האם כיבדת בהתנהגותך כל יום סמלי אחר שקשור למשל לאיסלאם ונחגג על-ידי המוסלמים בישראל. למשל - האם הקפדת לא לאכול בפומבי בעת חודש הרמדן, בכדי לא לעורר קושי בקרב מוסלמים עוברי אורח שרואים אותך אוכלת ושותה". אמיר הזכיר בכאב בהקשר הזה את "חוק הנאכבה", שנחקק בכנסת – כמובן, מתוך גינויו המוחלט. גדי העיר לו, שהוא מעוות את לשון החוק לצרכיו.
מרדכי הצטרף לדיון, וכתב על דברי אלינור – "איזו רגישות אצילית, לכבד את יום הנאכבה של אלה שתמכו במופתי ובהיטלר ולהשתתף באבלם על כישלונם להשלים כאן את מה שהוא התחיל שם. מרגש.
"איזו מוסריות נעלה, להימנע מלאכול ברמדאן בפומבי ולהתהולל במסעדות ובשאר אתרי בילוי בתשעה באב, לאכול חמץ בפסח בפומבי להכעיס ולהפוך את יום הכיפורים ליום האופניים. מרעיד את הלב.
"שמונה במאי (יום כניעת גרמניה הנאצית) מתקרב – כיצד נזדהה עם כאבה של האומה הארית?"
ויסמין תמהה, "יום הנאכבה הפלשתיני? שמעת פעם על יום הזיכרון לאינדיאנים שנטבחו על-ידי המתיישבים הלבנים בארצות-הברית?. "שמעת פעם על יום הזיכרון של האמריקנים כתגובה להפסדם בוויטנאם?
"במלחמה יש מנצח שחוגג את ניצחונו ויש מפסיד שאמור להפיק לקחים. "הפלשתינים היו מנצחים (ואנחנו לא היינו פה) אם הם היו פועלים נכון, הם פעלו לא נכון והפסידו. על טיפשות משלמים, במקרה שלהם הם הפסידו עצמאות לפני 63 שנים".
יעקב כתב, "נראה לי שהטיעון של אלינור ... בשאילת שאלתה רטורית על התנהגות דפנה ביום הנאכבה מופרך מיסודו. לפי אותו היגיון אפשר לשאול את אלינור אם היא נוהגת להשתתף באופן פעיל ביום הזיכרון לטבח הארמנים, או האם היא נמנעת מלאכול בפומבי בתענית אסתר. אני מניח שהתשובה היא 'לא' לשתי שאלותיי. כמו-כן, אני מניח שאלינור מגנה (בצדק) את התנהגותם הפוגעת של אזרחים מסוימים מהמחנה החרדי שלא עומדים בזמן הצפירה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל או שמא אני טועה? יש לגנות כל מי שפוגע בטכסי זיכרון ממלכתיים, ערבים ויהודים. כשיום הנאכבה יהיה יום זיכרון ממלכתי במדינת ישראל אז טענותיה של אלינור נגד דפנה יהיו מבוססות. עד אז קצת פרופורציות".
ותמר כתבה: "אין לי כל ספק בכך שלהתנהגות הנלוזה של סטודנטים ערבים ישראלים בקמפוס בשתי הדקות (או 120 השניות), בהן נשמעה הצפירה ביום השואה בכל רחבי הארץ, אין כל הסבר אחר מלבד התרסה מכוונת, מכאיבה ומקוממת שכוונה כלפי יהודים ישראלים – מורים, סטודנטים ועובדי מנהלה – שאתם הם לומדים ומהם הם מקבלים סיוע. אין כל הצדקה לכך שדווקא בדקתיים הללו בהן נשמעה הצפירה, שמשמעותה עמידה במקום ללא נוע וללא דיבור, נשמע 'דיבור בקול רם כולל שיחות בסלולארי, שימוש רעשני במכונות האוטומטיות בקמפוס, עישון ושתיית קפה' בקרב סטודנטים ערביים.
"את מתארת התנהגות שחצנית (ואינפנטילית?) של 'דווקא'. יש להזכיר שהתלמידים הללו בחרו ללמוד באוניברסיטה העברית (ולא מעט גם מקבלים יחס מיוחד ממוריהם על-מנת לסייע להם להתמודד עם מגבלות השפה והרקע של תוכניות הלימודים שונות). אלה הנהנים מלהצהיר באופן פרובוקטיבי שהם מבזים את עובדי ותלמידי האוניברסיטה היהודיים, אין מקומם עמנו" [ההדגשות שלי – אב"ץ].
אלו, כמובן, דעות מיעוט. הרוב בדיון מצדד בכיבוד בנאכבה. כמו רמי – "הביקורת שלי היא על אלה מהם שמיתממים. דפנה מתעלמת לגמרי מן ההקשר הלאומי, כאילו מדובר בבעיית נימוס, חוסר תרבות או כפיות טובה שבה לוקים הערבים כערבים.
"לפי יעקב, זה שאין בישראל יום נאכבה ממלכתי זה עניין ביורוקרטי מקרי ולא החלטה פוליטית המייצגת ביטול של האבל הפלשתיני, ועם חוק הנאכבה, רמיסה ממלכתית אקטיבית שלו. שניהם רוצים שיכבדו את רגשותיהם, אבל לא מוכנים שמתן הכבוד יהיה הדדי, והם מטשטשים זאת על-ידי התעלמות מן ההקשר או סילופו.
"אני מעריך יותר את תגובתה של יסמין, שאומרת בגלוי שהחוק הישראלי הוא החוק של החזק והחלשים שייחנקו. היא צודקת. אבל אם זה כך אז אין להתפלא על אותה התנהגות שעליה העידה דפנה, וצריך לחיות אתה עם כל אי-הנעימות".
ורמי מודה, שהוא סבור "שהאבל הפלשתיני על הנאכבה ראוי להכרה מן החברה היהודית ומן המדינה, ומאמין שאם המדינה הייתה נותנת הכרה כזאת היא הייתה הופכת למקום טוב, צודק ונאור יותר". "המסקנה שלי מדיון זה היא שעלינו לפעול להכרה ביום הנאכבה כיום זיכרון ממלכתי במדינת ישראל" – קובעת יעל.
לעומתה, טוען דני, "בנוגע לחוק הנאכבה, אני שוב לא מסכים עם אלינור. אם החוק (כפי שהוצע בתחילה) היה אוסר על פלשתינים אזרחי ישראל לציין את הנאכבה, הייתי נאבק נגדו גם אני. יותר מזה – הייתי שוקל באופן הפגנתי להשתתף בטקס נאכבה, דבר שאני לא אעשה לעולם בימים כתיקונם, רק מתוך מחאה. אבל, וזה אבל גדול – אף אחד לא זכאי באופן אוטומטי למימון של המדינה, והעדר מימון אין פירושו פגיעה בחופש הביטוי. ובוודאי שאי-אפשר לצפות ממדינה לממן באופן אוטומטי טקסים שמכנים את עצם הקמתה 'אסון'.
אני לא שולל מימון כזה באופן עקרוני, מכיוון שצריך למצוא את הדרך לכבד את זכר האסון הפלשתיני בלי לערוך דמוניזיציה לציונות ולמדינה. לצערי, הדרך הזאת עדיין לא נמצאה. מצד שני, גם מנקודת ראות פלשתינית, אני חושב שלצאת בקול רם כנגד עצם הקמתה של המדינה ולבקש ממנה מימון לשם כך הוא דבר שאינו מכובד".
ורוני מגיב על דברי המרצה הערבי, "צר לי עליך על שאינך יכול לראות את הכאב של דפנה או של אחרים בינינו כאשר אנשים (יהודים, ערבים או חיזרים) מפריעים באופן פעיל (לא נמנעים מלהשתתף) בדקת דומייה. אני נתקלתי בתופעה דומה במסדרונות הסמוכים לבתי-הספר לסיעוד ובריאות הציבור בירושלים. כיצד יכולתי לדעת את לאומיותם של המפריעים? כי הם צעקו או דיברו בקול רם בפלאפון בסינית. ריחמתי עליהם (באופן אישי) על שלאומיותם כה שבירה ורופפת עד שהם צריכים לאשש אותה על-ידי פגיעה ברגע כאב לאומי שלי. באופן אישי אמרו לי עמיתים שהם אינם מזדהים עם התופעות האלה אך הם חוששים מלהגיב על כך בפומבי מפני שהם עלולים להיות מבוזים או גרוע מכך בתוך עמם".
ולא אלאה אתכם עוד. הדברים ברורים, ורובם כתובים בעברית שבורה, שמעליבה קורא משכיל. לכן, אסיים במובאות מדבריה של פרופ'
רות גביזון באותה התדיינות – "אנחנו מתקרבים ליום הזיכרון שגם בו תהיה צפירה. ואחר כך ליום העצמאות. גם יום הזיכרון איננו יום משותף. הוא מציין את נפילתם של חללי מערכות ישראל [שביניהם גם ערבים] ... בשנים האחרונות התפתחה מסורת של ציון יום העצמאות כיום הנאכבה – עד כדי שחוק חדש של הכנסת קובע כי גוף ממומן שיממן אירועים כאלה ההופכים את יום העצמאות ליום אבל עלול להיות צפוי לצמצום התמיכה שהוא מקבל מן המדינה.
"אלה נושאים לא פשוטים. ההיבט המשפטי הוא אכן חלקי ולא המרכזי בהם. ויש כאן הבדל יסודי בין רוב לבין מיעוט, שהוא חלק מן המציאות שלנו. ישראל הוקמה כמקום בו יהודים מממשים את זכותם להגדרה עצמית. זה המובן בו המדינה יהודית. הם הרוב. מלחמת העצמאות היא המלחמה בה קיבלו את עצמאותם. השואה היא אירוע טראומטי בהיסטוריה של העם היהודי שתרם לחיזוק התחושה כי מדינה יהודית היא כורח עליון. רבים מבין היהודים בישראל שכלו קרובים בשואה או במלחמות ישראל.
"ודאי שכל זה אינו מחייב ערבים להימנע מטיפוח הזיכרון שלהם ותחושת האסון שלהם. אם כי חשוב להזכיר תמיד כי לו בחרו בכך יכלו הערבים הפלשתינים לחגוג את יום הקמת מדינתם בדיוק באותו יום בו עושים זאת היהודים (אני מניחה שעם הזמן התאריכים היו נהיים שונים כי יהודים מציינים את היום לפי הלוח שלהם....) אבל במציאות שנוצרה – זו היא המדינה שבה מציין העם היהודי את חגיו. אזרחי המדינה החשים מנוכרים מעצם הציון או מן האופן שבו מציינים אותו (ואלה אינם רק ערבים) זכאים כמובן לדעתם ולאירועיהם שלהם, ואין ציפייה כי יהיו שותפים לסנטימנטים שהצפירה מציינת – אבל יש להם חובת נימוס וכבוד כלפי ציון האבל של האחרים.
אם אינם רוצים לעמוד בצפירה זה בסדר. הם צריכים לדאוג לא להיות במקום שבו זה יהיה מתריס. הם גם לא צריכים להפריע בשום צורה את חייהם – אבל הם צריכים לדאוג לעשות את זה לא במקום הציבורי המשותף. בכל זאת אנחנו מדברים על שתי דקות!
"והמשאלה שכך ינהגו אינה צריכה לחייב אף אחד להיות במקום שהם מציינים את הנאכבה ולהשתתף ביומם. אבל מי שנמצא במקום כזה (לא במהלך של הפגנה נגדית, שאינני בטוחה שהוא רעיון מוצלח במיוחד) צריך אכן לכבד את האירוע המתקיים כחוק במקום ציבורי. (ולא איכנס לשאלה של הבדלים בין אירוע שיש בו צפירה והתכנסות של אנשים עם אבל, גם אם האבל הזה אינו משותף לחלק מן השוהים במרחב הציבורי, לבין אירוע שעיקרו אינו אבל וצער אלא קריאות לנקמה אלימה).
"זה בדיוק חלק מהמשמעות של מדינה יהודית. האופי של הפרהסיה, או לפחות אותם חלקי פרהסיה שבהם יש רוב יהודי ברור ...". עכשיו ברור לי למה צודקים הדורשים בדיקה של תוכני השיעורים וההוראה באוניברסיטאות שלנו, שהקימה התנועה הציונית, ומממנים העם היהודי ומדינת ישראל.