רק בהצגה עם קאסט מצומצם (כאן הם חמישה), ניתן לעמוד בקלות על מידת כשרונם ויכולותיהם של שחקנים. בתי הספר למשחק נוהגים להעלות הצגות רבות משתתפים, כדי להעניק הזדמנות למכסימום תלמידים להשתפשף במקצוע. אבל לקהל - הצגה קאמרית היא "ה"ענין".
חנוך לוין מתמקד בכל מחזותיו בבעיותיו האישיות, מה שכל כך לוכד את הקהל הישראלי, וגם הפך אותו למושא הערצה. ללוין יש תמיד בעיה עם החצנת הרגש, דהיינו - עקרות מרגש, ביחסים בין המינים. לדעתו, וממה שנצפה ב"רווקים ורווקות", כל הנשים רוצות חתונה, וכל הגברים - מין חפוז, ולישון. הבעיה היא, כפי שמודגם במחזותיו, היא היות "המלפפון" קצר מדי ורך מדי.
בהצגה בבית צבי, הגיבור "זניידוך" (דניאל סטיופין המבריק) עומד לפני נישואים ל"פלוציקה" (ברקת מופקדי, המתגלה ככוכבת של ממש, באימפרסיה ורבגוניות הרגש). אך עצם הצקתה לזרז את ההליך, גורמת לו לברוח ממנה. בחדר הסמוך, גרה "בולבה" העסיסית והתכליתית (אורטל אוחיון הנשית האולטימטיבית) , שאוספת לחיקה הנשי בקלות את זניידוך. גם כשבאותה עת ממש, מצוי בחדרה מחזר אומלל ודך בשם אויסטווינד (עדי שיר המצוין). כשפלוציקה נפגשת עם המאהב הלטיני הלוהט חראבינו (אסף בן לולו השרמנטי והסקסי), היא נכבשת בקסמו המזויף, ומעיפה את זניידך שרוצה שוב להתחתן עימה.
כל חילופי הפינג פונג בין הזוגות, מלאים הומור חנוך לוויני אך טובלים בעובדות הלא נעימות של המציאות. מול התכליתיות והפשטות של הדמויות של לווין במחזה, דניאל סטיופין משחק בהמון תחכום ואינטליגנציה את הדמות של זניידך, בן דמותו של המחזאי בהצגה. כשהוא רוצה לכבוש את בולבה הסקסית והתובענית, אך הוולגרית, הוא עושה מעצמו כלומניק ובור, כדי לתת לה להרגיש נוח. כמו שנאמר: הכל בחיים - הצגה. הגמישות שלו בכניסה לתפקיד ניכרת גם פה. אך לו היה מלוהק ל"המלט", או כל תפקיד שייכספירי - היה כשרונו בולט עוד יותר. (זה נאמר מכיוון שחזיתי בקטעים שהציג לפני שנה בתחרות מלגות בביה"ס). בשני מונולוגים שלו כאן, נראית השפעת מונולוגים מהמלט על כתיבתו של לוין.
ברקת מופקדי היא שחקנית ברמה הכי גבוהה שיש, ואינך יכול לנתק את עיניך ממנה, בגלל עושר הבעתה הכנה. כך גם אסף בן לולו מלהיב את הנשים בהצגה בקלות עם כל השטיקים הידועים, שהוא עושה כ"כ מוצלח בעזרת קסמו, חיצוניותו וכשרונו. אורטל אוחיון גם היא שחקנית רבגונית ומרתקת בכל דקה שהיא על הבמה. עדי שיר בתפקיד קטן אך משמעותי, עושה מעולה את תפקידו, של בחור המגיע לדירת הבחורה רק כדי לנסות לחרבן, מכיוון שהוא סובל מעצירות כרונית. האלמנט של עיסוק במערכת העיכול וההפרשות, גם היא אובססיה קבועה של לוין. אך כאן - היא במידה הנאותה, שלא כמו במחזות אחרים שלו.
לסיכום: הצגה מעולה, שביים נפלא אלדד זיו עם השחקן נדב אסולין כבימאי משנה, עם עיצוב תפאורה מלאה של אבי שכווי, ועיצוב תלבושות של ברק חודריאן המחונן, גם הוא בוגר לשעבר של בית צבי. לא להחמיץ.