כולם אוהבים אותו ומחכים לבואו, אשר מסמל את בוא האביב. הוא גדל בארץ, אולם מוצאו מיפן שם גידלו אותו באופן במטעים כבר לפני כ-1000 שנה ורק בסוף המאה ה- 17 הוא החל לנדוד בעולם ולהתיישב. בכול שפה הוא נקרא אחרת, אולי בגלל שהוא נקלט וגדל גם בעוד מקומות בעולם. בסין הוא נקרא pipa, האיטלקים מכנים אותו בשם nespole, בצרפתית (הוא נקרא ביותר משם אחד) bibassier או efier du japon. הגרמנים אוהבים לאכול אותו וקוראים לו wollmispel, הספרדים קוראים לו nispero. בפורטוגזית הוא נקרא ameixa, שמו המדעי הוא בכלל eribotrya japonica. הטורקים והערבים מכנים אותו בשם אסקדיניה, הרוסים בשם מושמולה ואילו הישראלים פשוט קוראים לו - שסק. עיקר הגידול בארץ מרוכז באזור זיכרון יעקב, בנימינה, בקעת הנדיב ובת שלמה, אשר התמחו בגידול שלו ודואגים לצאת איתו כמה שיותר מוקדם לשווקים, על-מנת שיתערבב פחות עם שאר פירות הקיץ, כמו אפרסקים וענבים. הישראלים מחכים לבואו ואוהבים אותו מאחר שהוא הפרי הראשון שמופיע לאחר עונת ההדרים, הבננות והתפוחים וכולנו מחכים למשהו חדש ומרענן. הפרי משווק בסלסילות נספק ומחירו לצרכן גבוה יחסית, בתחילת העונה ולקראת כניסתם של הפירות הקיץ האחרים יורד מחירו בהתאמה. לשסק זנים רבים מאד בעולם, חלקם מסחריים יותר וחלקם פחות, המגיעים לכ-800 במספר, כאשר כול אזור או עם מגלה את העדפותיו שלו. הפרי שייך לאותה משפחה של התפוח, הוא עשיר בסוכר, סביב 10%,דל בנתרן ועשיר באשלגן, סיבים תזונתיים, ויטמין A ובמנגן. חיי המדף שלו קצרים באופן יחסי, כשבוע ובתנאי קירור טעמן המיוחד נפגם. ברפואה הסינית/יפנית משתמשים בו במצבים של ליחה בגרון ומערכת העיכול. יש האוכלים אותו על קליפתו ויש הדואגים להסירה לפני האכילה. ניתן גם לבשל אותו ולהכין ממנו ריבות, עוגות ופשטידות, סירופ ואף יין. בדרום מזרח סין ואף בטייוואן, מרבים לאכול אותו ואף מכינים ממנו שימורים, בדרך כלל ללא הגלעין. בצרפת ובספרד נעשו בשנות החמישים האחרונות, ניסיונות לייצור שמן אתרי מן הפרחים ומהעלים לשם יצירת בושם. המוצר היה מעניין אך לא כלכלי.