אבא ושות'

אחרי המלחמה נתקלה דודה שלי, רוזה טוכבנד ז"ל, ששמה בין הגויים היה ינינה – בשותפו הנאמן של אבא, קוסטקה, בצפון פולין, בעיר הנמל גדנסק, לשם היא נסעה להתגורר. היא הסגירה את המנוול למליציה הפולנית, והוא הועמד למשפט פלילי בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, גניבת רכוש יהודי, בריונות בגטו, אלימות ואיומים. על כל זה הוא נשלח לארבע שנים בכלא.

מהימים שלפני מלחמת העולם השנייה אני זוכר את ריח העור, הדבק והצבעים, ושומע מרחוק את טרטור מכונות התפירה זינגר בחנותו הקטנה של אבא ברחוב ביילאנסקה בוורשה, שם הוא החל לגלגל את עסקי הכפפות שלו. היה זה מקום אפלולי שבקומתו התחתונה נמכרו כפפות עור, ואילו באַנְטְרֶסוֹלָה שלו (קומה שנייה, שאליה טיפסנו במדרגות עץ) פעלה סדנה לייצור הכפפות, לפי דוגמאות שאבא היה מביא מפאריס ומווינה.

סיפר לי פעם חבר שלי בוגר אושוויץ, אִיזַק גולדפינגר איש חולון, שבמחנה ההשמדה הזה, בעת חריטת מספר על זרועו השמאלית, גם הוא וגם האסירים האחרים שעברו את הקעקוע בכפייה - היו שבעי רצון! כי למרות הכאב וההשפלה, אסירי אושוויץ סברו/הבינו/דמיינו שברגע זה של קבלת המספר, הם הופכים לרכושה של גרמניה החזקה והאכזרית, ולכן היא תגן עליהם כפי שאדון המשוכנע בצדקת אדנותו דואג לרכוש שלו המסוגל עדיין להניב תועלת. רובם, כידוע, טעו. כי התגלה שבמכונת המוות הגרמנית, גורלם של הממוספרים היה זהה לגורלם המר של היהודים הבלתי ממוספרים.

והנה, חרף כל הרדיפות, האנטישמיות ואסון השואה באירופה, כמו גם פעילותם של אויבינו במזרח התיכון וכישלונו של קיבוץ הגלויות – היהדות לא איבדה את חושיה המסחריים, ואף גלגלה את עסקיה לפסגות מרשימות. עד כדי כך, שלא חסרים הטוענים כי חבורת הטייקונים/מצליחנים (ישראלים לעולם לא יגדירו את עצמם באמצעות הכינוי בעל הניחוח השלילי 'אוליגרכים') שולטת באין-מפריע במדינת היהודים ובחוקיה. גם אבא שלי היה איש עסקים מוצלח, עד שפלשו לפולין כוחות הצבא של העם הגאה ב"יוקרה ושלמות", ולכדו אותו עם משפחתו בגטו. מה שהפך את הביזנס שלו להיסטוריה.

אחר כך פרצה המלחמה, הפולנים הפסידו, הכיבוש הנאצי החל, וכעבור זמן-מה מצאנו עצמנו בגטו. הקשר עם הרונים קוסטקה נותק. שמענו שהוא חידש את פעילותן של החנויות, למעט אחת, שקרסה תחת הבית כולו בהתקפת הלופטוואפה. אבא חיכה ששותפו קוסטקה יבקר אותנו עם איזו עזרה כספית, ולוּ צנועה, מהרווחים שהוא גרף מהחנויות, כי מצבנו בגטו היה אנוש. לאבא לא היו חסכונות, כל אגורה שהייתה לו הוא השקיע בעוד חנות ועוד חנות. וקוסטקה, שכל כך ציפינו לו, אכן הגיע, אך היה זה הרונים קוסטקה שונה לחלוטין. הוא פרץ לדירתנו עם חבריו - בריון גרמני שתוי ושני שוטרי יודנראט, שאחד מהם היה המכר היהודי של אבא שבגללו הלכנו לקרקס. בצעקות ובאיומים, דרש קוסטקה מאבא שיחזיר לו מכונה להצמדת 'תיקתקים', כי הוא חיפש אחריה בסדנה בביילאנסקה ולא מצא. לשווא ניסה אבא להסביר לאורחים שמכונה זו אינה ברשותו משום שהיא נותרה בחנות. קוסטקה לא רצה לשמוע שום הסבר והמשיך לדרוש את המכונה, בעוד הבריון הגרמני צועק בגרמנית ומצליף בשוט על השולחן, ושוטרי היודנראט היהודים מבצעים חיפוש בחפצינו, וגם בחפצי המשפחות שחלקו איתנו את הדירה. קוסטקה צווח "אני עוד אחזור", ואכן חזר כעבור כמה ימים, ושוב אותו בלגאן, צעקות, בעיטות בכיסאות וכדומה.

כולנו חיכינו לקוסטקה עם המכונה ההיא – אך קוסטקה לא בא. חלפו הימים, וכאשר עזבתי את הגטו, אבא שלי נותר לבדו בדירה ריקה, רק המכונה בידיו. לפעמים אני תופס את עצמי מדמיין שאבא שלי עדיין מחזיק קרוב לחזהו את מכונה שחורה זו - המצמידה 'תיקתקים' שאמורים לסגור את הכפפות על פרקי היד העדינים של הנשים המבקרות בחנותו – כשהוא מחכה לי בצידה השני של הקשת.

המחשב שלי הסגיר בשבוע שעבר כי היבואן החדש של אופל, מר שלמה שמלצר (המוכר לכול כ"שלמה sixt"), משתמש במושגים "יוקרה גרמנית", "שלמות גרמנית" וביטויים נוספים ברוח זו (וכל זאת לצד סיסמה של אופל בשפה הגרמנית) כדי לשווק אצלנו את סחורתו הממונעת. זוהי הפעם הראשונה בכל שנות קיומה של המדינה שפרסומת עברית מתהדרת בשפה הגרמנית. עד עתה, אפילו אורחים מגרמניה – בין אם שגרירים, שרים וראשי הרפובליקה הפדרלית ובין אם ספורטאים, אמנים וסתם תיירים - דיברו אצלנו אנגלית, מתוך התחשבות ברגישותם של ניצולי השואה. במילים אחרות, היבואן העברי של דגמי אופל החדשים אינו חושש לעורר שדים מרִבצם כדי לגלגל את עסקיו. אני שואל את עצמי: האם ייתכן שהיצרנית אופל מוכנה לכבד את היבואן התל אביבי שלמה (sixt) שמלצר בהנחות כלשהן על סחורתה, כאות שביעות רצון מכך שמסע הפרסום שהוא עורך בישראל אינו מצניע, בלשון המעטה, את דבקותה של אופל בערכים גרמניים מסורתיים כמו "יוקרה ושלמות", המצטלצלים היישר מהמנון הרייך השלישי? למרבה האירוניה, חברת אופל כבר מזמן איננה על טהרת הגרמניות, כיוון שהיא לא הצליחה להשתחרר מחיבוק הדוב של ג'נרל מוטורס האמריקנית, שמחזיקה אותה קצר כבר עשרות שנים. ובכל זאת, אופל ניצלה: ברגע האחרון, באורח נס כמעט, הוסרה מהחברה הסכנה שריחפה מעל "היוקרה והשלמות" כמו חרב דמוקלס, שהאמריקנים ימכרו אותה לרוסים, כפי שהם אכן זממו.

"נראה שאין לנו ברירה", אמר אבא, והחל להסתובב בגטו כדי להשיג מכונה כזו לקוסטקה האלים, שהגיע אלינו בשלישית, בליווי אותם שוטרי יודנראט, רק שהפעם הם איימו לקחת אותנו לאומשלאגפלאץ. וקרה פלא, ואבא אכן מצא מכונה כזו, קטנה, והביא אותה הביתה. הוא ניקה אותה מחלודה, עטף אותה בטלית ושמר עליה כעל בבת-עינו. אבא אחז במכונה גם כשהיינו נסגרים בחדרון הקטן שמאחורי הארון ויושבים בחושך, כאשר שוטרי היודנראט, שליחיו של ראש הגטו צ'רניאקוב, היו מתפרצים לדירה בצעקות ומחפשים בה יהודים שאינם עובדים. בעצם, כל חיינו התנהלו סביב המכונה הזו. ראינו בה את הבטחה לסוף הסיוט עם קוסטקה. היא הייתה איתנו כל הזמן, חוץ מהרגעים שאבא היה לוקח אותה איתו כאשר הלך לשכנים להתפלל. ואני עוד זוכר את אבא האוחז במכונה ומלטף אותה בזמן שהיה יושב על מיטתנו ומספר לנו סיפורים.

שנה או שנתיים לפני המלחמה, ביקרנו בקרקס שנטה את אוהליו הגדולים באחד מכיכרות העיר. הלכנו למופע כמוזמנים של מכר של אבא, יהודי אף הוא, שהכיר שם איזה גוי פעלולן. בעזרתו של מכר יהודי זה ביקרנו בסוף ההופעה מאחורי הקלעים, והכרנו את האיש שיודע לבצע שמיניות באוויר על חבל מתוח. שמו של אקרובט זה שהיתל בגרביטציה היה הֵרוֹנים קוֹסְטְקָה. איתי ועם אחותי פטפט האקרובט בעליזות מבודחת, אך בשיחתו עם אבא הוא סיפר לו בעצב שלמעשה ראינו את אחת מהופעותיו האחרונות, בגלל בריאותו המתרופפת וגילו המתקדם. "אינני יודע מה אעשה בעתיד הקרוב כדי לפרנס את משפחתי", אמר. "אם תרצה", הפסיק אותו אבא, "אתה יכול להיות שותף שלי".

הסיבה להצעתו המפתיעה של אבא הייתה מעשית מאוד. בוורשה של שנות ה-30 המאוחרות האנטישמיות חגגה בגלוי, וכנופיות של חוליגנים גויים היו מנפצות זגוגיות של חנויות השייכות ליהודים. הרעיון של אבא היה פשוט: לתלות בשלוש החנויות שהוא פתח ברחוב היוקרתי מַרְשֵלקוֹבסקה, שהתווספו לחנותו הקטנה בביילאנסקה, שלטים שעליהם ייכתב "הרונים קוסטקה ושות'". השֵם הפולני המובהק 'קוסטקה' אמור היה לתעתע בפורעים, ולשכך את להיטותם לנפץ לרסיסים את השמשות הגדולות והיקרות שהותקנו בחנויות. מובן שקוסטקה קיבל את הצעתו של אבא בשמחה. שלטים הנושאים את שמו, הזועק פולניות, הותקנו מעל כל אחת מארבע חנויותיו של אבא, ואבא החל לחלק את רווחיו עם האקרובט, שהפך לחלק מהמשפחה. ידידינו החדש קוסטקה היה אורח של קבע בביתנו. הוא היה מגיע לארוחות, לפעמים עם אשתו וילדיו, ולא פעם שעשע אותנו עם הופעות קרקסיות מרשימות.