חיפה תש"ח, הסיפור האמיתי

בחיפה היו נוכחים בין 500 ל-1,000 לוחמי מיליציה ערבים. מדובר בכוח מלחמתי לכל דבר ועניין. בניגוד לתמונה שמצטיירת מהראיונות בהארץ עם הקשישים החביבים מקרב ערביי חיפה, העיר הייתה שדה קרב בין הערבים ליהודים. עם נסיגת הכוחות הבריטים מהמקומות המרכזיים בחיפה, החלה המערכה לשחרור העיר. בני מוריס מספר, כי 'בית הנג'אדה', ששלט על ואדי רושמיה ועל הגשר המתוח מעל הוואדי, נכבש במהירות. "אך בשבע-עשרה השעות הבאות הותקפה המחלקה [הצבאית של 'ההגנה', ד"מ] מבניינים סמוכים בירי בלתי-פוסק של רובים ומקלעים, וספגה גם התקפת רימונים, ולמעשה הושם עליה מצור", כותב מוריס, ומוסיף: "הקרב על בית הנג'אדה עורר בריחת תושבים מוואדי רושמיה מערבה, אל העיר התחתית. מאמצי 'ההגנה' לחבור אל המחלקה הנצורה, שמספר נפגעיה גדל בהתמדה, העלו חרס". את יתרת ה-21 לאפריל הקדישה החטיבה בפיקוד משה כרמלי להתכוננות לקרב והצטיידה ברובים הצ'כים שהגיעו מתל אביב. למחרת, ב-22 באפריל, קרוב לשעה 01:00, נפתחה הפגזה על העיר התחתית שנמשכה רבע שעה. פלוגת התגבורת שיצאה אל בית הנג'אדה עשתה את דרכה בסמטאות אגב חילופי ירי עם המיליציות הערביות. בשעה 11:00 בבוקר הסתיים הירי. ההפגזה הייתה כבדה ועלתה בקורבנות רבים. הערבים החלו לברוח לעבר אזור הנמל שהיה נמצא בשליטת הבריטים. מראות הזוועה ברחובות עודדו את הערבים לנוס על נפשם. אך מה שהתרחש, קרה תוך כדי לחימה. ואז הגיעה ההפצצה הגדולה על השוק. אולם פוגלמן "שוכח" לציין פרט חשוב אחד: הערבים המשיכו להילחם כל העת. בדיעבד התברר, כי העיר התחתית בחיפה כולה הייתה מחסן נשק אדיר.

ב-23 באפריל 48' דיווח מעריב כי "הערבים הסכימו אמש לפנות את העיר חיפה אך סרבו לחתום על תנאי שביתת הנשק שהוצגו להם על-ידי הכוחות היהודיים השולטים כיום בעיר. המאמצים לשביתת נשק משולשת בין בריטים, ערבים ויהודי נכשלו לאחר שיחות שנמשכו שש שעות. המייג'ור גנרל סטוקוואל, מפקד הכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בחיפה ובארץ ישראל הצפונית, ציווה למעשה על הערבים לחתום על תנאי שביתת הנשק אבל חברי הוועדה הלאומית הערבית עמדו בסירובם". כעבור יומיים, דיווח "דבר" כי "שלל רב נפל לידי 'ההגנה' - בפעולות המסרק של 'ההגנה' בשכונות הערביות נמצא שלל צבאי עצום. נאספו תותחים, מרגמות, רובים אנטי-טנקיים, מכונות ירייה כבדות, מקלעים, תת-מקלעים, רובים ותחמושת מכל הסוגים". במאמר שפורסם ב-25 באוגוסט 1948 ב"דבר", סיפר סופר סוכנויות הידיעות Overseas, ג'ון קמחי, כי "הייתי באותו מעמד, כשנולדה בעיית הפליטים. היה זה בשעה מאוחרת אחרי הצהריים ליד שולחן ירוק באולם מועצת העירייה של חיפה, ב-22 באפריל ש.ז. (ר"ת של "שנה זו", ד"מ). בראש השולחן ישב בריגדיר גנרל סטוקוול הבריטי, מפקד צפון הארץ. לימינו ישבו שמונה ערבים מכובדים ולשמאלה 8 יהודים, נציגי 'ההגנה' וכמה נכבדים יהודים מתושבי העיר. גנראל סטוקוול היה כועס מאוד. היהודים היו מודאגים ונבוכים, וראש עיריית חיפה היהודי כמעט שזלגו דמעות מעיניו… הייתה זו 'ועידת השלום' של חיפה אחרי כיבוש העיר ע"י היהודים. קודם לכן, הסכימו הערבים לתנאי השלום של היהודים… הישיבה נפתחה ב-4 אחה"צ. פתאום ב-5 ביקשו הערבים לעשות הפסקה. הם חזרו כעבור שעתיים ונראו כאנשים ששמו זה עתה גזר דין מוות על עצמם. והם הודיעו לגנרל סטוקוול שלא יחתמו על ההסכם. 'השלטונות הערבים' פקדו עליהם לתת הוראה לכל תושבי העיר הערבית לצאת מחיפה! סטוקוואל לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו. ראש העיר מר שבתאי לוי התחנן לפני חבריו למועצת העירייה. אך הכול היה לשווא. ה'אכסודוס' הערבי החל!". סיכום ממצה לפרשת שחרור חיפה ניתן למצוא בגיליון מעריב מ-15 באפריל 1949: "היעלמותו הפתאומית של 'הצד השלישי' (קרי: הבריטים, ד.מ.) שימשה כעין הזמנה גלויה לערבים וליהודים לפתוח במלחמה על העיר. הכנופיות הערביות שקיבלו בימים האחרונים תגבורת של זרים, ברובם סורים, עירקים, גרמנים וסתם אנשי 'חרב להשכיר', שנאספו בשווקי דמשק - חשבו כי עתה 'נחשפה החזית', וכי הבריטים הזמינו אותם בגלוי להסתער על חיפה ולכבשה. אנשי הכנופיות פתחו עוד בשעות הבוקר בהתקפת גישושים מכלי נשק שונים. כל ניסיונותיהם להסתער על העמדות שנעזבו ע"י הבריטים, נתקלו במחסומי אש של המגינים היהודים… בשעה שמונה בערב הוארו שמי חיפה בשלהבות קטנות. היו אלה כדורי זרחן שהמטירו הערבים מכיוון ביצורים בוואדי רושמיה. אותה שעה נשמעו קולות נפץ עמומים שהדם נשמע בכל פינות העיר". לפי מעריב, "אותה שעה, שידר 'קול ישראל' החיפאי הוראות לתושבי חיפה הערבית לגרש את הכנופיות, להוציא את הילדים והנשים מאזורי הקרבות". הערבים, הוסיף העיתון, "החלו לנוס מבתיהם בבהלה נוכח הקרבות, כאשר הבריטים עומדים מנגד, פוקדים על הערבים לברוח ומלעיטים אותם בסיפורי זוועה ומבטיחים להם כי בבוא היום ישובו לבתיהם, בעודם מספקים לבורחים אמצעי הובלה למנוסה מן העיר. אין ספק אפוא כי לערבים, שחרור חיפה היה בגדר טרגדיה. אולם את אסונם יצרו הערבים במו-ידיהם. הם לא היו אפוא מיעוט לאומי סביל הנתון להתקפות הכובש היהודים, כפי שמציירם הארץ, אלא בנים לעם שאז כמו היום מסרב להכיר בזכות היהודים למדינה משלהם.