כשמדברים על נזקקי החברה, לרוב מדברים על ילדים רעבים, ניצולי שואה, דרי רחוב, עולים חדשים שמזלם בארץ החדשה לא שפר עליהם. אף פעם לא מדברים על נשים שעוסקות בזנות. נשים חבולות פיזית ורגשית, פגועות, מוכות, מוזנחות, מסוממות, שלא ראו מקלחת או מברשת-שיניים מזה חודש, שלא זוכרות מה היא מיטה חמה שאין בה גבר שרוצה לקחת מהן עוד חתיכה. למה אף אחד לא מדבר עליהן? מה זאת אומרת למה, זה ברור - בגלל שהן בחרו את זה. וזה גם אחלה כסף. מה, לא ככה? בישראל חיות כיום לפחות 10,000 קורבנות זנות, כך לפי הערכות גסות. מי שמעוניין לספר לעצמו סיפורים לפיהם זנות היא בחירה חופשית, עושה זאת כדי להשקיט את מצפונו החברתי. נתונים הנוגעים לעברן של העוסקות בזנות מבהירים באופן חד-משמעי כי בעיסוק זה אין דבר "חופשי". מרביתן של הנשים העוסקות בזנות מדווחות על עבר של תקיפה מינית בילדותן, עד 90% מהן גדלו בבתים לא מתפקדים, מזניחים ואלימים. רבות מהן ברחו מביתן בגיל הנעורים טרם נפילתן למעגל הזנות. העיסוק בזנות מהווה עבורן שחזור של המציאות היחידה אותה הן מכירות. חלקן מלכתחילה לא מחפשות מציאות אחרת עבור עצמן, משום שלדעתן מציאות שכזו אינה קיימת, וחלקן נופלות ברשתם של סרסורים המיומנים בזיהוי פגיעותן של הנערות. הם לוקחים תחת חסותם את אותן נערות המשוועות לדמות מטפלת, ובכך מובילים אותן ממציאות נוראה ממנה ברחו, הישר אל מציאות נוראה עוד יותר. אז עכשיו ברצינות, כששולה הגננת שאלה מה תרצו להיות כשתהיו גדולים, בצד ה"רופאה", "כבאי", "זמרת", "שוטר", מישהי אמרה אי-פעם שהיא רוצה להיות זונה?