ניחוחות החצירים נמנים על הריחות היותר זכורים לי מימי הילדות הרחוקים. ואני אומר בכוונה חצירים. ילד שגדל בחצר חקלאית, אם במושב ואם בקיבוץ, ידע שיש חצירים, ברבים. ולא רק חציר אחד. חציר השיבולת והבקיה וחציר הבוטנים, חציר האספסת וחציר הבר, שפרחי הקחוונים היבשים שנטמעו בו משכו את ליבנו כילדים. ריח החציר הוא מעין זיכרון ילדות רחוק אצלי, השמור במעין כספת. בעונת האביב, כשהקומביינים החדישים לקציר החציר פושטים בשדות, הכספת הסודית שלי, כספת ריחות-הזיכרון, נפתחת כמאליה, ונענית לניחוחות המגרים הפושטים בעמק לפני חג הפסח.
חציר הבוטנים למשל היה מכרה של פיצוחים, בימים שהפיצוחים היו נדירים על שולחננו. אפשר היה לעלות במעלות המתבנים, ולנבור שעות ארוכות בתוך חבילות החציר, ולהתחרות בעכברים ובציפורים, מי יקדים לפלות את שאריות הבוטנים הטעימות. ממש למעלה, בין הגג לערימות החציר היה מקום משכבם של שומרי הלילה העצלנים. אני זוכר שכשומר לילה צעיר, דואג ומסור, הופתעתי מאד כשהשומר הוותיק, חברי לשמירה, טיפס אל מרבץ חציר הבוטנים, במתבן החדש שליד הרפת ונעלם. וכשעליתי באמצע הלילה לחפשו, מדאגה לשלום הרפת ומדאגה לשלומו, הוא אמר לי בין נחירה לנחירה: מה אתה כל כך דואג? טירון שכמותך. והעיקר, אל תשכח להעיר אותי בבוקר.
אבל בעיקר זכור לי ניחוח החציר, ואני מהמר שהיה זה דווקא חציר השיבולת והבקיה, שהרחתי בילדותי הרחוקה, בעת שמצאתי מסתור ומחסה בתוך ערימת החציר שעמדה סמוכה לאורווה הישנה של הקיבוץ. שוטטתי יום אחד, סמוך לשעת הצהריים בין הרפתות והאורווה, ולפתע תימר האבק מדרך השדות, נשמעו צפירות בהולות, ומשוריין בריטי הופיע בדהרה משער הפלחה הישן. נבהלתי מאד. החברים שעבדו במוסך ובמסגרייה, בגופיות אפורות, הופתעו בוודאי לא פחות ממני. רק לפני כמה לילות התנהלה בבית הילדים שלנו שיחה מרגשת ומפחידה על אכזריות הבריטים, על החיפושים העוינים שהם מנהלים בקיבוצים. על חברים שחטפו מכות רצח, נעצרו, עונו ונחקרו. וכאן לפתע, בצהרי היום, אני לבדי בכל האזור, חשוף וגלוי אל מול המשוריין הבריטי המאיים.
אני זוכר שהטלתי עצמי בחיפזון נוראי אל בין חבילות החציר. אני זוכר שהתחפרתי בתוכן בידיים נואשות. הסתבכתי בין חבלי החבילות, נחנקתי מחמת האבק היבש שעלה מהחציר. אני זוכר ששמעתי את המשוריין נעצר בחריקה אל מול המוסך והמסגרייה. אני זוכר את השיחה הקולנית והקצרה. אני זוכר את הסוסים שנשארו באורווה רוקעים לפתע ברגליהם וצוהלים באיזו בעתה פתאומית. אני זוכר את הדממה שהשתררה לפתע. ואחר כך נעלם הכול למשך זמן ארוך. האם נרדמתי בתוך ערימת החציר? האם מחמת הבהלה התעלפתי מעט? אינני יודע. כמה זמן שהיתי במחבוא החציר? האם המשוריין הסתלק כבר?
הייתי צמא נורא, ויצאתי לאט מתוך המסתור. החברים במוסך שאלו אותי מה אני כל כך מלוכלך. האכלת את הסוסים? כבר מאוחר, לך לבית הילדים. שתיתי מהברז של המים הקרים המון מים. הייתי מבולבל לגמרי. מה חיפשו כאן האנגלים? שאלתי. האיש מהמוסך אפילו לא הפנה אלי את מבטו. אה, הם פשוט טעו בדרך. הם לא ידעו איך לחזור לטול-כרם. שתו קצת מים והמשיכו. רוץ לבית הילדים, בטח כבר מחפשים אותך!
הזיכרון המקוטע הזה, של חיק החציר המגונן, שזרקתי עצמי אל תוכו מתוך פחדי ילדות לא נשלטים, מלווה אותי מאז. הוא המיר את צורותיו בלי סוף: לא משוריין תועה, כי אם טנק. האנגלים ירו כמה יריות. הסוסים באורווה נתקפו באיזו חרדה ופרצו החוצה בדהרה. כל מיני שטויות עלו מאז בדעתי. אבל כשאני מדווש על דרך הכורכר הלבנה, ומסביבי משתטחים גלי הירק הארוכים של החציר, אני נזכר בריחות החצירים שמאז. ואני מתנתק לרגע, ומפזם לעצמי, שדות שבעמק, קידמוני הלילה בריח הזבל, ניחוח חציר...