אברהם שלום לוי הנו שחקן, במאי, מורה ומחזאי שלמד בניורק בביה"ס של לי שטרסברג והקים שם אנסמבל דו לשוני של תיאטרון ישראלי. במסגרתו הציג את מחזותיו "החולצה" ולאחר מכן את "צביקה חייל". לאחר 5 שנים חזר לארץ, כתב, הפיק, ביים ושיחק במחזות רבים ושימש גם כמנהל האמנותי של תיאטרון הפרינג בחולון וכעת הוא המנהל האמנותי של תיאטרון הפתוח במסגרתו מוצגת ההצגה"צביקה חייל". "צביקה חייל" הנו מחזה יחיד שכתב, ביים ומשחק אברהם שלום לוי. במחזה זה הוא מספר על שרותו בצבא, חוויותיו שם, אירועים שקרו לו ושאינו יכול לשכוח. כל זה השאיר בו משקע רב גם לאחר שהשתחרר מהצבא. צביקה אינו חייל מסוים והמחזה אינו מחזה אוטוביוגרפי של המחזאי. צביקה הוא כל חייל הן בשרות חובה, סדיר או מילואים. זהו חייל המשרת ביחידה קרבית מסויימת ומתאר בלשון ציורית ביותר בעניין רב ודריכות את מה שקרה לו בצבא. צביקה משמש במקרה זה לפה ודוברם של חיילים רבים אחרים העושים את העבודה הלא נעימה בהתקלם עם ערבים במחסומים הרוצים לעבור או מקומות אחרים ושלצערם לא כל הזמן מקבלים גיבוי ממפקדם למרות שצביקה פעל לדעתו כשורה.זאת התלבטות של כל חייל קרבי בהתקלויות משך שרותו בצבא. המחזה הוא,לכל הדעות, פוליטי ומאחר שאני עוסק באמנות ולא בפוליטיקה אשתדל לא להביע את דעתי ולהשאר ניוטרלי במידת האפשר. לא מעטים המקרים בהם חייל, אם רוצה לנהוג בצורה הומנית, אנושית ועפ'י פקודות המטכ'ל חייב לסכן את חייו על חשבון העומד מולו. הכוחות לא שקולים, אין הגינות מהצד השני ואם אתה רוצה לפעול בהגינות אתה בסכנת חיים כי העומד מולך מטרתו והשקפת עולמו אחרת משלך. המחזה מורכב מסיפוריו האישיים של צביקה. מתוארים מצבי אבסורד בו מעמידים את החייל הקרבי בדילמה יום יומית שלא תמיד מגובה כאמור על-ידי מפקדו וללא אפשרות שיובן. מעמידים את החייל במצב ללא מוצא,באין ברירה מתקבלת על הדעת, אם רוצים לשמר ולהגן על מדינתנו ששכנינו רוצים להשמידה. דילמה זו הנה גם סיבה שהאידאליזם, ההקרבה, הכל למען המולדת הפכו סוסמאות שפחות ופחות חיילים הולכים אחריהן. אין זו הפעם הראשונה ש"צביקה חייל" מוצג. הוא מרתק, שזורים בו שירים בביצוע ובהלחנה של אפרת קוזין. טוב עשה הבמאי שהכניס את השירים ונותן בצורה כזו אפשרות לקהל להירגע מהתרגשותו בשמעו את התאורים המזעזעים של צביקה. זאת הצגה הנמשכת 75 דקות ולמרות היותה הצגת יחיד בה פרט לנגינת הגיטרה והשירה בתוך המונולוג הארוך אין גימיקים רבים,אתה אינך מרגיש את הזמן. אתה מרותק מהמסופר וצורת הגשת החומר דהינו המשחק. לוי עובר משקט קיצוני לדיבור בקול רם, מאיטי לדיבור בקצב של מכונת יריה, ממצב סטאטי לתנועה עצבנית,ממצב אחד למצב אחר במהירות הבזק כזיקית.משקיע אנרגיה, כוחות וכל זאת לא שווא. התוצאה מרתקת, מותחת, מענינת , מעולה. לוי חי בכל הצגה מחדש את האירועים הקשים,הוא מתרגש,הוא נבוך,הוא רוגז,הוא חרד,הוא מצויין. טראומות רבות נשארו אצל צביקה מהיותו חייל קרבי.המסופר התרחש במציאות והיא מצערת.האם במציאות כזו יכול החייל להיות רחמן,להתחשב באלו שעליהם הוא הופקד לשמור ולהזהר מהם. חיי החייל ובטחון המדינה עולים ללא השוואה מול חסרי מצפון,רגש או הגינות. החלטות החייל חייבות להיות מידיות כי במצב כזה אין זמן להתיעץ עם המפקד או העו'ד... זאת הצגה שלמרות שכל המסופר בה ידוע לנו ,דוקרת אותך, נוגעת בך,מעוררת למחשבה. מושגים כהגינות,חיי חיילים, צלם אנוש, רחמנות, ביטחון מתערבבים באין פתרון מתקבל על הדעת. אין לשפוט חייל על מעשה או החלטה שקיבל אלא אם עמדת במקומו באירוע המסוים. לראות או לא לראות: הצגה קשה, פוליטית מאוד, מעוררת למחשבה, מראה מציאות, מבוצעת נהדר.