ועכשיו קצת ברצינות. ביום שלישי שעבר, לאחר מעצרו ושחרורו של הרב ליאור, פורסמה התגובה הצפויה של משרד המשפטים. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה "מגנים את ההשתלחויות האישיות שלוחות הרסן המושמעות נגד המשנה לפרקליט המדינה עו"ד שי ניצן", כך בתגובה. ואני שאלתי את עצמי – למה דווקא ניצן? מה גורם למשנה לפרקליט המדינה השנוי במחלוקת להתנהל כמו ילד הכאפות השכונתי, למה הוא נדחק פעם אחר פעם לפינה שבה הוא מתקשה להגן על עצמו ונאלץ לקרוא לאחים הגדולים שיתערבו? הרי בקלות רבה הוא יכול היה לייצר לפחות תחושה של שוויון, אוירה של 'חוק אחד לכול' שבה יהיה לו הרבה יותר קל להגן על עצמו תקשורתית?
האם באמת היה קשה לו לצפות שהעם בישראל יסרב לקנות את הסיפור שלו? שלא סביר להתעלם במפגיע מצד אחד מדמויות כמו ד"ר אייל ניר מאוניברסיטת בן-גוריון שקרא לשבור את מפרקותיהם של צועדי ריקוד הדגלים, ומעוד שורה ארוכה של חובבי ציון ידועים כגדעון ספירו, כמאל חטיב,
זאב שטרנהל, יונתן פולק ורבים אחרים שאיבדו לגמרי את הגבול שבין הבעת דעה לגיטימית להסתה לאלימות, ומן הצד השני לרדוף עד חורמה רבנים בכירים על הסכמה שנתנו לחיבור הלכתי, שנוי במחלוקת ככל שיהיה?
אני מנסה לחשוב ומה שעולה לי לראש זו השערה סוציולוגית, משהו שקשור לביוגרפיה האישית של ניצן. התחושה שלי היא שיש לא מעט קווי דמיון בין חוזרים בתשובה שגילו את האור לבין דתל"שים מזן מסוים, וגם חלק מהדתיים שהשתלבו בשירות הציבורי והפנימו עמוק מדי את 'ערכי התנועה'. כאן וגם כאן מקננת בהם איזו תביעה פנימית, שליחות אישית לוהטת ועמוקה לשוב אל ארץ המוצא האוריינטלית שבה גדלו הם עצמם ולגלות לילידים שנותרו בה את נפלאות העולם החדש. כמו מח"ט גולני שממהר לפני השקיעה להשליך אל הכלא חיילים שהצטלמו עם חולצות הנושאות כיתוב מחאתי, גם לניצן חשוב לחרוש את הארץ מדן ועד באר שבע ולוודא שלא נותר בה תינוק או תינוקת שאינם בקיאים בהלכות דמוקרטיה.