בית סוקולוב נראה בימים אלה טוב מכפי שנראה זה שנים ארוכות. כתפאורה לאסיפה הכללית של אגודת העיתונאים שתתכנס מחר ישמש אולם ששופץ להרהיב, אך זוהי תפאורה מפוארת שמכסה על מחסור בפעילות למען ארגון עיתונאים ומאבק על מעמדם; ממש כפי שהדיבורים על מאבק למען העיתונאים נשמעים בקול גדול בכנסי האגודה, בעוד שהכנסים עצמם הולכים ונעשים הנשק העיקרי במלחמה.
שניים מחברי האגודה, יואב ריבק ויאיר טרצ'יצקי, הגישו לרשם העמותות לפני כשנה תלונה מפורטת ובה שורה של טענות על אי-סדרים, לכאורה, באגודה התל אביבית. עיון בתלונה ובדיקת כמה מהטענות הכלולות בה מסייעים להבין כיצד האגודה מתנהלת ומדוע עיתונאים פעילים רבים רואים בה גוף בלתי רלוונטי.
את התשובה לשאלה מדוע האגודה מתמקדת בשנים האחרונות בפעילויות העשרה ולא במשימתה המוצהרת, להיאבק על שיפור תנאי העסקתם של העיתונאים, אפשר להתחיל לחפש בהנהלת האגודה, הגוף שאמור להוביל את פעילותה ולפקח על עבודת המנכ"ל. על-פי החזון המקורי של אגודת העיתונאים, בהנהלה אמורים לשבת עיתונאים פעילים, נציגיהם של עובדי כלי התקשורת החברים באגודה, אנשים המכירים מקרוב את מצוקות עמיתיהם ויכולים לקדם פתרונות לבעיות הללו. במציאות המצב שונה.
חברי ההנהלה נפגשים אחת לכמה שבועות ודנים בדרך כלל בעניינים פנימיים של האגודה ושל המנגנון המפעיל אותה: מינוי נבחרים לתפקידים פנימיים באגודה, החלטות הנוגעות לכנסים ומפגשי העשרה, שמיעת דוחות מהוועדות השונות שפועלות באגודה, אישור חברים חדשים, ובשנים האחרונות דיונים והחלטות על השיפוץ של בית סוקולוב.
הפער בין העיתונאים הפעילים בישראל ובין אגודת העיתונאים בא לידי ביטוי בהרכב חברי הנהלת האגודה. כיוון שהעיתונאים הצעירים ובני דור הביניים אינם מצטרפים בהמוניהם לאגודה, ממילא אין בהנהלה ייצוג נרחב לכוח העבודה המרכזי בענף. למעשה, ארבעה מ-14 חברי ההנהלה הנוכחיים הם גמלאים (אליעזר דר-דרזנר, יהודית יחזקאלי, משה טימור וליאורה עייני). לא ברור אף אם יו"ר ההנהלה בעצמו עובד בימים אלה כעיתונאי פעיל.
דומה כי הנהלת האגודה אינה ששה להציג את האופן שבו מתקבלות החלטותיה. להבדיל מאגודת העיתונאים בירושלים, שמעלה תדיר לאתרה החלטות ופרוטוקולים של ישיבותיה, באתר האגודה התל אביבית לא ניתן למצוא מידע דומה. דף באתר האגודה הנושא את הכותרת "החלטות וסיכומים" עומד ריק.
על-פי תקנון אגודת העיתונאים, "מספר חברי ההנהלה יהיה בלתי זוגי, ובלבד שלא יפחת מ-15 חברים", וזאת כדי להבטיח ייצוג נרחב לעיתונאים מכלי תקשורת שונים ולמנוע מצב של תיקו. שתי המטרות אינן מושגות: בהנהלה אין ייצוג לכלי תקשורת מובילים, והיא נוטה ממילא לקבל החלטות ברוב מוחץ. נוסף לכך, בהנהלה רק 14 חברים. אחת מהם, תהל פרוש, לשעבר עיתונאית ב
הארץ וממקימי הוועד בעיתון, עזבה את האגודה ואינה מופיעה לישיבות ההנהלה לפחות שנה, אולם בהנהלת אגודת העיתונאים לא מזדרזים למצוא לה מחליף.
יחד עם פרוש נבחרו להנהלת האגודה
אמנון נדב ו
שמעון אלקבץ, ששימשו במקביל בתפקידים המקורבים לבעליהם של תחנות שונות של הרדיו האזורי, בין היתר יו"רים של דירקטוריונים ונציגי הבעלים בחברות. אלקבץ ונדב אינם מכהנים עוד בהנהלת האגודה, אך העובדה שכיהנו כחברי הנהלה במקביל לעיסוקיהם האחרים מעלה מעצמה את השאלה, כיצד יוכלו לשמש פה לעיתונאים כאשר הם מקורבים לבעליהם של כלי תקשורת? נדב מסביר בתגובה כי תפקידו כיו"ר דירקטוריון רדיוס הוא תפקיד "פסיבי ולא אקטיבי, פורמלי למדי", בלא כל יכולת להשפיע על תנאי העסקת העיתונאים בתחנה, ועל כן לא היה כל חשש ל
ניגוד עניינים. תגובתו של אלקבץ לא התקבלה.
התהיות באשר להרכב הנהלת אגודת העיתונאים נוגעות גם לעומד בראשה, היו"ר אבי פז. בהתאם לחזון המקורי של אגודת העיתונאים, קובע התקנון כי "לא ייבחר להנהלה מי שאינו עובד באופן פעיל באמצעי תקשורת, למעט גמלאים". כשנבחר אבי פז להנהלה הוא היה עיתונאי פעיל, בעברו תפקידים בכירים בחדשות המקומיות של הוט וברדיו דרום. עובדיו לשעבר ומכריו מספרים עליו טובות, הן מקצועית והן אישית. בתחילת שנת 2009 נבחר פז ליו"ר אגודת העיתונאים, אך כשנה מאוחר יותר פרש מרדיו דרום.
במה עוסק יו"ר האגודה מאז? פז סירב לענות על השאלה. לדברי אמנון יוסף, דובר עיריית באר-שבע, המכיר את פז שנים ארוכות ומגדיר אותו כ"חבר בנפש", מאז שפרש פז מרדיו דרום הוא "לקח לעצמו חופש" מעבודה עיתונאית. לשם השוואה, דני זקן, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים, עובד כעיתונאי פעיל במחלקת החדשות של קול-ישראל.