ריאליטי הוא בדרך-כלל מפלטם של מי שזקוקים לפרסום ולעליה או לחזרה לכותרות. אתם מתארים לעצמכם את
שלמה ארצי נכנס ל
היכל התהילה או את
אייל גולן נכנס ל
הדור הבא 24/7? נו סיטואיישן, היה אומר דודו. אבל
דודו אהרון, קיסר קיסריה, החליט, כמו שאומרים, לקחת את ההגה למושכות. הוא ארז את החלום במזוודה (חלומות נדל"ן מקסימום) ונסע לאל.איי. היה לו רק מה להפסיד, ובהתחלה נראה שזה אכן מה שקורה: השגיאות המביכות בעברית ובאנגלית, הכתף הקרה באיווליואיישנס, הניסיונות ההפקתיים לזרוע סכסוכים בינו לבין יתר המתמודדים. היה ברור שאת דודו לא מעניין לנסות הכל, הוא רק רוצה עכשיו לחזור לנוקיה.
אבל זה לא קרה. דודו נשאר, ובלי לצאת יותר מדי מהקונכיה הנוחה שלו, התגלה הדובון המפונק כדודי חמודי, שמנסה לפייס את האחיות הצ'ילבות, לדרוש צדק חלוקתי בשיר הנושא ולהשכין שלום בית בוילה. דודו, עם החיוך הטיפשי הנצחי על פניו, בסך-הכל בא ליהנות. הילד מקרית עיקרון לא התכוון מלכתחילה לכבוש את הוליווד. הוא בא כמו תייר - לנפוש בבריכה, לראות קצת אטרקציות, לקנות בגדים. באמריקה עושים כיף תימני.
רגע השיא: שר בעברית (שלא כמו המתמודדים האחרים), את "אהבה ללא גבולות" ולוקח את האיווליואיישן האתני.
רגע השפל: מבקש ספר צמוד ומסביר ש"מלך צריך
ארמון". לא בקטע של פינוק.
שלושה דברים שגילינו עליו:
1. בזמנים קשים הוא מסתפר רק פעמיים ביום.
2. הוא כותב מהאסכולה של יוסי גיספן. כלומר, בשלוש דקות.
3. הוא מדבר שתי השפות. וטועה בשתיהן.
משפט מייצג: "יכול להיות שאם הייתי נשאר בארץ, הייתי באופוריה".
ציטוט מיתולוגי: "לשני הצדדים יש מטבע".
מה יעשה אחרי הגמר: את נוקיה.
המחליף לעונה הבאה: משה פרץ. או
קובי פרץ. או שיראל.
סיכויי זכייה: 1 מתוך 10. יש לו את הקול, אין לו את כל השאר.