אני מבחינה ברעד קל בידיו של אלאן. זה לא רק הקפאין והסיגריות, המתח נותן בו את אותותיו. נזמין צהריים? אני שואלת בתקווה שהאוכל ירגיע אותו קצת. הוא מושך בכתפיו, סוקר שוב את בית הקפה שבו אנו יושבים, לוודא שאין שום דבר חשוד בשטח - ומסמן למלצר עוד קפה. אנחנו מזמינים צהריים. אלאן, שמכיר את התפריט, ממליץ על גיבץ' טורקי שנאפה בקערת חרס בתנור. מהמטבח הקטן מתחילים להגיע ריחות משכרים. אנחנו מפטפטים קצת על משחק הכדורגל בין באשיקטש למכבי תל אביב. בינתיים אני שואלת את אלאן מה אוכלים בצבא הסורי. "עיקר התפריט", הוא אומר, "מורכב מתפוחי אדמה ומחלווה. פעם בשבוע מגישים בשר, אולם הוא באיכות ירודה כל כך, שאיש לא מעז לגעת בו. אין אוכל", הוא מסביר, "כי גם את המעט שיש הטבחים גונבים ומוכרים בשוק השחור". אני נזכרת באמרה הידועה 'הצבא צועד על קיבתו'. ואם בקומנדו הסורי אוכלים תפוחי אדמה וחלווה, הם כנראה לא יגיעו רחוק. אני מתרגמת לאלאן את הפתגם, והוא אומר שמה שיותר גרוע הוא שאין סיגריות. אני שואלת את אלאן מה להערכתו יקרה במצב הזה אם יפרוץ עימות רציני. למשל, אם טורקיה תחליט לפלוש לסוריה לייצר אזור חיץ למורדים, או אם תפרוץ מלחמה ברמת הגולן בין סוריה לישראל. האם החייל הסורי יילחם? "לא, משיב אלאן, "כל החיילים הפשוטים כמוני יעזבו, או שיקומו וירצחו את המפקדים שלהם, שהם אנשים רעים וקשים המשתמשים במרותם לנצל את החיילים לתועלתם האישית". כמה חיילים כמוך קמים ועוזבים את הצבא? אני שואלת. "כשהייתי בטירונות בדמשק פרצו המהומות בדרעא", הוא אומר, "ואז כל החיילים מאזור דרעא ערקו מהצבא. כשהייתי באידליב החיילים מהאזור ברחו, אולם המוחבראת תפס אותם. היו שמועות שחמישה הוצאו להורג, ואז אנשים התחילו לפחד כי העונש על עריקה הוא הוצאה להורג. אני לא יודע בוודאות אם אותם אנשים אכן הוצאו להורג, אני חושב שכן. "בחודשים שהייתי בצבא", הוא מוסיף, "עדיין היה קשה מאוד לברוח. ממה שראיתי, אני מעריך שבאותה תקופה ערקו משהו כמו עשרה אחוזים מהחיילים. אני מניח שעכשיו המספרים גדלו מאוד ואין כמעט חייל שלא חולם לברוח". כשהיית עדיין בצבא, אני שואלת, שמעת על הפלשתינים שפרצו את גדר הגבול ברמת הגולן? "כן", הוא משיב, "הייתי אז באימונים בדמשק. שמעתי שצעירים פלשתינים ניסו לפרוץ את הגדר ונורו על-ידי האויב הישראלי. אבל זה לא היה סיפור גדול במיוחד". תשובתו מפתיעה אותי מעט. אתה חושב שאם תפרוץ מלחמה בין ישראל לסוריה על רמת הגולן כן יילחמו? אני מנסה להבין. "הכורדים בוודאי שלא", אומר אלאן. "הסונים אולי. לא בטוח. מה שבטוח הוא שהאנשים בגולן לא ממש רוצים לחיות תחת שלטון סורי. ידוע שבצד הישראלי החיים טובים יותר. לא, לא נראה לי שהצבא הסורי יילחם על רמת הגולן". אלאן מתאר תמונה של ריקבון, התפרקות כללית. "זהו הצבא הסורי. זו האמת מנקודת מבטו של חייל פשוט כמוני. החיילים לא מאמינים בצבא. יודעים שהוא לא מסוגל לעמוד במלחמה רצינית. במלחמה עם טורקיה או עם ישראל, הצבא יחזיק מעמד אולי יום אחד. כי צבא החיילים הפשוטים בסוריה לא מכוון למלחמה כלפי חוץ, אלא כלפי פנים. הוא כלי בידיים של המשטר, אבל כלי מסוכן, שכל הזמן צריך לדכא אותו ולהשגיח עליו שלא יתקומם. הממשלה לא סומכת על החיילים בצבא, היא פוחדת מהם. זה מה שקרה לנו באידליב ובג'יסר א-שורור". רק כעת אני מפנימה את מה שאלאן תיאר באוזניי קודם. זהו הקניבליזם הפסיכולוגי שהופעל עליו ועל וחבריו, כדי שביום פקודה יצייתו להוראות לירות במפגינים. מכאן המסר האלים והמתוחכם, שאם לא יירו במתקוממים ימצאו עצמם שוכבים לצדם. רק כך אפשר להבין את מה שאלאן מתאר - כיצד ייתכן שהחיילים רואים לנגד עיניהם את השביחה יורה באנשים בדם קר, אולם המסר שמעבירים להם בצורה הגלויה ביותר הוא שהטרוריסטים העלומים ירו במפגינים. כי לא האמת היא שקובעת, אלא המסר.

אביו של אלאן הוא פעיל חירות כורדי, ידיד נעורים של הגולה הכורדי ס', שקוראי המדור הנאמנים כבר מכירים היטב בחודשים האחרונים. משפחתו של ס' ומשפחתו של אלאן מתגוררות בסמוך זו לזו בעיר קמישלי, כך שס' היה נרגש מאוד כשסיפר לי, בשיחת טלפון לפני כחודש, שאלאן חצה סוף סוף את הגבול לטורקיה, והגיע לחוף מבטחים. שאלתי אז את ס' אם אוכל לפגוש את אלאן, והוא ביקש ממני להמתין עד שיוסדר מעמדו של אלאן כפליט בטורקיה. הוא היה בטוח שהעניין יוסדר בקלות ובמהירות. ככלות הכול, אלאן הוא המקרה הקלאסי של פליט שהחוק הבינלאומי נועד להגן עליו ולהבטיח את מעמדו. אולם כאשר פנה אלאן לנציגות האו"ם באיסטנבול בבקשה להכיר בו כפליט - פנייתו נדחתה. במקום הכרה הוא קיבל מסמך האומר שעליו להתייצב באחד המחנות שהקימה ממשלת טורקיה על הגבול כדי לקלוט את הפליטים הסורים, המוגדרים על-ידי ממשלת טורקיה כ"אורחים". אלאן סירב. מחנות הפליטים, הקרובים לגבול הסורי, הם המקום הכי מסוכן בעבורו. כל פליט יודע שהמחנות שורצים אנשי מוחבראת (מודיעין) סורים מיום הקמתם. כבחור צעיר בגיל צבא הוא צפוי לעורר תשומת לב בלתי רצויה. מתברר שאלאן צדק לגמרי בשיקול דעתו לא להגיע למחנה הפליטים בחבל הטאי הסמוך לגבול. מקורות כורדיים ולבנוניים דיווחו השבוע שטורקיה הסגירה לסוריה את חוסיין הארמוש, דובר "צבא הקצינים הסורים החופשיים" שנמלט מסוריה לטורקיה. על-פי הדיווחים הארמוש נעצר לאחר פגישה שערך במחנה הפליטים עם קצין MIT, המקבילה הטורקית למוסד. הוא הוסגר לסוריה בתמורה לשבעה כורדים המבוקשים בטורקיה. אלאן החליט אפוא שבנסיבות האלו מוטב לו להישאר באיסטנבול, להיבלע באנונימיות של 12 מיליון איש. מאז הוא מתגורר בשכונת עוני, חי מהיד לפה, ממעט לצאת החוצה. הוא חושש מהרגע שבו שוטר טורקי ייגש אליו ברחוב ויבקש לראות מסמכים. ועדיין, כששאל הגולה הסורי ס' את אלאן אם ייאות להתראיין לעיתונאית ישראלית, התשובה הייתה חיובית. דרוש היה הרבה מאוד אומץ מצדו של בחור צעיר בן 21, בודד לגמרי, שבסוריה צפוי לו גזר דין מוות אם יחזור ובטורקיה הוא חסר מעמד חוקי - לתת ראיון לכלי תקשורת ישראלי דווקא. בין העם הכורדי לעם ישראל יש קשר ייחודי ודמיון היסטורי, טוען ס'. הוא מאמין שהקשר הזה הוא המפתח לשינוי במזרח התיכון. האזור ייראה אחרת לגמרי, הוא אומר, אם יהיו בו שתי ישראל: מדינת ישראל הראשונה וכורדיסטן החופשית השנייה. אולם בעבור אלאן, הראיון אינו רק חלק מהמאבק לחירותו של העם הכורדי. הוא בראש ובראשונה קריאה לעזרה שתחלץ אותו מהמצב הבלתי אפשרי שבו הוא נמצא.

אולם תחושת הרווחה לא ארכה זמן רב. "יומיים אחר כך התייצבתי במשרדי נציגות האו"ם באיסטנבול", מספר אלאן. "ראיינו אותי. הסברתי להם שאני עריק מצבא סוריה, וששם מצפה לי גזר דין מוות. הסברתי שברחתי כדי לא להשתתף בטבח בחאמה, לא להרוג ולא להיהרג. ביקשתי שיכירו בי כפליט. הם הקשיבו, אבל כל מה שעשו היה לתת לי מסמך שבו נאמר שעל-פי הוראות הממשלה הטורקית עליי להגיע למחנה פליטים בהטאי שעל גבול סוריה. לא הייתה לי ברירה אלא לסרב. הסברתי להם שאזור הגבול עם סוריה פשוט מסוכן מדי בעבורי. למוחבראת הסורי כבר יש אנשים בתוך מחנות הפליטים, ואם אגיע לשם אני מסכן לא רק את עצמי, אלא גם את משפחתי בסוריה. לא עזר כלום. מאז אני כאן, חי את הרגע, פוחד לצאת מהבית, פוחד לקנות אוכל, פוחד מכל דפיקה בדלת". מורכבות מצבו של אלאן חודרת לראשי לאט לאט. במילה אחת: נרדף. והוא רק בן 21. בישראל קוראים לו עדיין ילד. זה השלב שבו הצעיר הישראלי מסיים צבא ונוסע להיזרק בהודו או לטייל בדרום אמריקה. אלאן, לעומת זאת, עלול בכל יום למצוא את עצמו בכלא הטורקי או להיות מגורש לסוריה, וכאמור, בימים האחרונים הוכח שחזרה להטאי אכן עלולה להתגלות כמלכודת מוות. ועדיין הוא רוצה לשוב. הגעגועים והדאגה לאימא, לאחיות ולדוד, הוא אומר, אוכלים אותו מבפנים. הוא חושש שאביו עלול להיעצר שוב ולהיעלם, הפעם לתמיד.

"התחלתי לתכנן את הבריחה", משחזר אלאן. "השאלה הייתה איך אני יוצא מהמחנה. ליד המחנה היה כפר קטן. מכיוון שבמחנה לא היה די אוכל, הרשו לנו מדי פעם לצאת לכפר לקנות אוכל וסיגריות. ההוראה הייתה לצאת בלבוש אזרחי כדי לא להיחשף לטרוריסטים. סמוך לכפר הייתה תחנת הסעה לחלבּ. ניצלתי את ההזדמנות, יצאתי מן המחנה בלבוש אזרחי כאילו לקנות אוכל ועליתי על ההסעה הראשונה. "בדרך היה מחסום. ידעתי עליו מראש. ירדתי לפניו, עקפתי את המחסום רגלית והמשכתי לכיוון חלבּ. בדרך תפסתי מונית והיא הביאה אותי לשכונה כורדית בעיר, שם גרים חברים של אבא. הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. ביקשתי מהם תעודת זהות וכסף לכרטיס אוטובוס. בסוריה אי-אפשר לנוע לשום מקום ברכב ציבורי בלי להציג תעודה מזהה. זו השיטה. כך עוקבים אחריך לכל מקום. "קניתי כרטיס ועליתי על האוטובוס הראשון לכיוון קמישלי. זה היה בעשרה ביולי. הגעתי הביתה, חיבקתי חזק את המשפחה, ואחרי לילה אחד בבית המשכתי הלאה. היה מסוכן מדי להישאר, ולכן השכם בבוקר עברתי לבית של הדוד בכפר, שם המתנתי חמישה ימים עד שהמשפחה מצאה אדם שיבריח אותי לטורקיה. חציתי את הגבול ברגל ומשם המשכתי ישירות לאיסטנבול".

"למחרת", ממשיך אלאן, "הגיע רכב לקחת אותנו לעיירה ג'יסר א-שורור, שם התנהלו הפגנות קשות נגד המשטר. בתדרוך לקראת היציאה הסבירו לנו שקבוצת טרוריסטים זרים השתלטה על ג'יסר וגורמת למהומות. תפקידנו היה ללכוד אותם. "קיבלנו הוראה להתמקם בתצפית במרחק 200 מטרים מן המפגינים. זו הייתה ההתחלה, אולם כבר באותו שלב הרגשתי רע מאוד. שמעתי את המפגינים צועקים שתי מילים: סלמיה וחוריה - שלום וחירות. אלו היו אנשים פשוטים, לא טרוריסטים ולא חמושים. זכרתי כיצד אני והחברים שלי בקמישלי נהגנו בדיוק כמוהם ולבי היה עם המפגינים. רציתי להיות איתם, לא נגדם. "אז הגיעה לשטח מכונית קיאה לבנה, והתמקמה בינינו למפגינים. האנשים במכונית היו אנשי שביחה, המיליציות של בשאר. הם פתחו בירי על המפגינים, ואלה החלו לרוץ לכל עבר ולצעוק לעברם 'שביחה, ממשלת מאפיה, אתם יכולים להרוג אותנו אבל אנחנו לא פוחדים יותר'. הכול התרחש במהירות מדהימה. "בשלב הזה קיבלנו הוראה להתאסף והמפקדים אמרו לנו - אתם רואים איך הטרוריסטים הורגים. היינו מבולבלים לגמרי. לא הבנו כלום. כי מה שראינו הייתה המכונית עם השביחה בתוכה שירו על המפגינים - והם מהצד 'שלנו'. המפגינים בינתיים נמלטו מן השטח ואנחנו נשארנו שם עוד שעתיים, עד שהחזירו אותנו למחנה אידליב. "באותו לילה היינו עייפים ונבוכים. מאוד. בלילה שמענו יריות. מיד אספו אותנו שוב ואמרו לנו שהטרוריסטים מנסים לחדור למחנה. לא ישַנו כל אותו לילה. פחדנו. בכל כמה דקות נשמע פרץ נוסף של ירי. לא יצאנו להשיב מלחמה, אף שבאותו לילה היו במחנה גם כוחות מיוחדים, גם מוחבראת וגם כוחות של הגדוד השביעי והתשיעי. בשלב הזה התחלתי לקלוט שמי שיורה עלינו הם אנשי 'אמן א-דאולה', המשטרה החשאית, שמשחקת לנו במוח ורוצה לגרום לנו לחשוב שאנחנו המטרה של המפגינים. ואכן, למחרת באו ואמרו לנו - תהיו מוכנים לשימוש באלות ובנשק חם, כי האנשים האלה באו בלילה ורצו להרוג אתכם. "בבוקר", מספר אלאן, "הביאו למחנה חמישה אנשים, ביניהם גם שתי נשים. שוב אספו אותנו, הציגו לנו אותם ואמרו שאלו טרוריסטים. בעינינו הם נראו אזרחים רגילים. על אחד מהם סיפרו לנו שהוא 'טרוריסט שהגיע מקטאר, שנתפסו עליו לפטופ, טלפונים ומצלמה והוא מדריך אנשים בשיטות טרור'. אולם יכולנו לראות שלא רק שהאיש נורמלי לחלוטין - הוא לא באמת פחד. וגם לא הראו לנו שום פספורט שמוכיח שהוא אכן מקטאר. "בדיעבד אני יודע שזה קשור לתמיכה של רשת אל-ג'זירה בהתקוממות. אולם לשלושת החברים שלי מהטירונות בדמשק, שהיו איתי יחד בחדר, זה הספיק. הם התחילו להרביץ לו מכות רצח. לא רציתי להשתתף במכות. אמרתי להם שלא נכון להכות אותו. בערב נמשכה ההצגה. למחנה הובאו שלושה אמבולנסים ורכב כיבוי אש צבאי. הרכבים היו שרופים. ושוב הסבירו לנו שהטרוריסטים הם שהציתו אותם. כבר לא האמנתי לאף מילה, אבל את המסקנות שלי הפעם שמרתי לעצמי. "נשארנו במחנה בהמתנה, אבל ההצגה עדיין לא נגמרה. למחרת העירו אותנו, והסיפור ששמענו הפעם היה שהטרוריסטים חטפו את מפקד גדוד 47 ושלושה חיילים ולקחו אותם לג'בל א-זוויה, בקרבת הגבול עם טורקיה. הוטסנו במסוק לכפר כדי לשחררם, אולם כשנחתנו בשטח, המפקד ושלושת החיילים קיבלו אותנו ואמרו שהטרוריסטים כבר ברחו. על פניו הסיפור נשמע מוזר ולא אמיתי, והחשדות שלי לגבי מה שקורה רק הלכו והתחזקו". השם ג'בל א-זוויה מצלצל לי מוכר. אני מעלעלת במחברת שלי וחוזרת לדפים שכתבתי בסוף יוני, כשהייתי בגבול סוריה. אני רואה דיווח על הופעת מסוקים לא הרחק מגבול סוריה-טורקיה, בין ג'יסר א-שורור לג'בל א-זוויה. באותו שלב הגיע לשיאו זרם הפליטים מג'יסר א-שורור שחצו את הגבול לטורקיה והביא עמם את החדשות על הטבח בעיירה. אולם כפי שעולה כעת מסיפורו של אלאן, בג'יסר היה טבח כפול: טבח בתושבים המתקוממים, וטבח בחיילים שסירבו לפקודה לירות באזרחים. הדרמה חודרת להכרתי בעקבות מה שאלאן מספר כעת: "למחרת הקרב (שלא היה) בג'בל א-זוויה קיבלנו פקודה להתאסף לצפות בטלוויזיה בחדשות בערוץ הממשלתי הסורי. בחדשות היה דיווח על החיילים המרטירים, שנהרגו בקרבות עם המפגינים בג'יסר א-שורור. עיכלנו את החדשות בשקט, ממתינים לראות לשם מה זימנו אותנו סביב הטלוויזיה. ואז המפקד אמר - כעת ניקח אתכם לתוך ג'יסר ונראה לכם את גופות החיילים. "כשהגענו ראינו גופות במדים פזורות בשטח שהדיפו ריח קשה מאוד. הדם נקרש על החולצות ונראה שעבר זמן מה מאז שנהרגו. הסבירו לנו שאלו גופות של 200 חיילים שנהרגו בידי הטרוריסטים, ושוב חזרו על המנטרה שאם לא נהרוג את הטרוריסטים הם יהרגו אותנו. "כל העניין לקח ארבע דקות בלבד", משחזר אלאן, "ואז אספו אותנו בחזרה למשאיות. התחלנו לקלוט שאלו כנראה גופות של חיילים שסירבו לירות במפגינים והממשלה הרגה אותם. בראש התרוצצו לי אלף מחשבות, ורק אז נפל לי האסימון. הבנתי שאני והחברים נמצאים בתוך משחק קשה ומסריח. אומרים לנו שאלו טרוריסטים כדי שנהרוג את המפגינים, והמסר הוא שאם לא נעשה כך, אם לא נירה בבני עמנו, בשר מבשרנו - יהרגו אותנו. האיום היה ברור. ובמיוחד שהוא הופנה כלפי אנשי יחידת-עילית, אנשים שעברו אימון קומנדו - ובתוכם אני, בנו המסומן מראש של אסיר פוליטי. "התחלתי לחשוש שהסוף שלי ושל חבריי יהיה זהה לחיילים בג'יסר. יהרגו אותנו וישאירו את גופותינו במקום כעדות לפעולת 'הטרוריסטים הזרים'. כך הסתובבתי בג'יסר א-שורור שבוע ימים. המצב היה סהרורי לגמרי. הבנתי שאני חייב להיחלץ משם ויהי מה. עד לאותו שלב לא הרגתי איש והייתי נחוש שהמצב יישאר כך. בכל פעם שיצאנו לפעולה בשטח כיוונתי לירי באוויר, אולם ידעתי שזה עניין של זמן עד שהמוחבראת יבחינו שזה מה שאני עושה ויירו גם בי".

אלאן החליט שהוא חייב לעוף משם. זה עניין של חיים ומוות, והגיע הזמן להשתמש בכסף החירום שקיבל מהמשפחה כשהתגייס. "נתתי למפקד שלי 3,000 לירות כדי שיוציא אותי משם בחזרה למחנה הראשי בחלבּ". "3,000 לירות זה 60 דולר", הוא אומר למראה סימן השאלה בעיניי. "בצבא זה הרבה כסף, והמפקד מילא את חלקו בעניין. כשהגיעה משאית האוכל למחנה הוא הורה לי ולשלושה חיילים נוספים לצאת עמה ולהביא אוכל מהמחנה הראשי. לא חזרנו. נשארנו בעיר כאילו לטפל בענייני המזון. אולם אז החלו להגיע שמועות שבחאמה יש הפגנות קשות ושבקרוב ייקחו אותנו לדכא את ההתקוממות שם". איך בדיוק הגיעו אליכם השמועות, אני שואלת, קיבלתם עידכונים? "לא", הוא אומר. "כשאתה בצבא אתה לא יודע כלום. אין חדשות, אין טלוויזיה ואין אינטרנט. גם אין עידכוני אמת. רק כשמחליטים שכדאי להעביר לנו מסר, כמו שעשו בג'יסר. הדרך ללמוד מה באמת קורה היא בטלפון. מדברים בקודים. למשל, אני שואל את אימא שלי בטלפון איך מזג האוויר בקמישלי, האם יורד גשם חזק. היא עונה לא, אבל יורד גשם חזק בחאמה ובחומס, ברקים ורעמים. והתרגום, אצלנו בקמישלי אין כרגע הפגנות אבל בערים האחרות יש הפגנות ענקיות ויורים אש חיה במפגינים". אז השמועות על ההפגנות בחאמה הגיעו בטלפון, אני אומרת. "כן", משיב אלאן, "אבל את המידע שיעבירו אותנו לחאמה לדכא אותן קיבלנו מהחאג'יב, המשרת של הקפטן שלנו. הוא שמע וסיפר לנו. אז הבנתי שזהו זה, אני חייב לברוח. באותו שלב כבר לא הייתי טירון אלא חייל, וידעתי שאקבל פקודות להרוג. אמרתי לעצמי, אני לא רוצה ולא יכול לירות ולהרוג אף אחד. אם בג'יסר הראו לנו חיילים אחרים שנהרגו, בחאמה אנחנו כבר נהיה אלו שבקו האש. "הייתי חייב ליידע איכשהו את המשפחה שאני בורח. בצבא אסור להשתמש בטלפון, אבל מצאתי מישהו והתקשרתי הביתה. הם אמרו לי - ברח אם אתה יכול, ברח. באותה שיחת טלפון נודעו לי שני דברים: הדבר הראשון, אבא שלי שוחרר מן הכלא במסגרת הניסיונות של הממשלה לשכך את זעם ההמונים על-ידי שחרור אסירים פוליטיים. הרגשתי הקלה עצומה. מצד שני, למדתי שהמצב רע מאוד. יש הפגנות-ענק ברחבי סוריה והחיילים קיבלו פקודות לירות באנשים".

אני מזמינה סיבוב נוסף של צ'אי טורקי. אלאן שולף עוד סיגריה וצולל בחזרה לסיפור חייו. "אני ספורטאי", הוא אומר, "ואני גם חזק מאוד. לכן גויסתי לטירונות קומנדו. את ארבעת החודשים הראשונים בצבא ביליתי במחנה סמוך לדמשק, שם עברנו אימונים מפרכים". אני תוהה איך זה שבנו של אסיר פוליטי מגיע דווקא לטירונות של יחידת-עילית. התשובה מגיעה בהמשך. תמונת החיים בסוריה שאלאן משרטט מצביעה על קווי דמיון מובהקים בין סוריה לרוסיה הסובייטית. גיוס בני דיסידנטים ליחידות-עילית בצבא היא שיטה סובייטית ידועה במטרה לגרום להם נתק ממשפחתם. אני מבקשת מאלאן לתאר לי את מסלול הטירונות. "בעיקר אימוני כושר, הרבה ספורט אתגרי", משיב אלאן, "ובהמשך אימוני ירי. ההתמחות שלי בטירונות הייתה ירי קלצ'ניקוב. כשסיימנו את האימונים בדמשק עברנו לאימוני קרב מגע במשך 15 יום במחנה הסמוך לעיר חלבּ. האימון הזה הוא אימון ייחודי לקומנדו ומכונה 'סעיקה'". באותו זמן, הוא אומר, החלו להופיע סימני ההתקוממות הראשונים בסוריה. בצבא העלו מיד את רמת הכוננות. "נאמר לנו להיות מוכנים 24 שעות ביממה. כאשר סיימנו את אימון הסעיקה הפכנו מטירונים לחיילים. הועברנו צפונה למחנה נוער של מפלגת הבעת' באידליב, שם קיבלנו מדי הסוואה ואלות. אני התקבלתי למודיעין שדה, ליחידת תצפית קדמית, כי הייתי הטוב ביותר בריצה ובקרב מגע. זו יחידת-עילית וידעתי שכבנו של אסיר פוליטי פוקחים עליי עין כל רגע וכל דקה. לכן, כמו שהבטחתי לאבא, הייתי חייב להצטיין".

הקשר עם אלאן החל לפני כעשרה ימים. ס' התקשר ובישר לי שאלאן מוכן לראיון. האמת? התרגשתי. כאמור, חייל קומנדו סורי, שסיכן את חייו כדי לא להרוג אזרחים בני עמו, בוחר להעניק ראיון חסר תקדים לכלי תקשורת ישראלי. אולם רק בדיעבד הבנתי את גודלו האמיתי של אומץ הלב שנדרש ממנו. עם הַגעתי לאיסטנבול התקשרתי לאלאן. קבענו להיפגש בבית קפה סמוך למקום מגוריו. בשעה היעודה הגיע בחור גבוה, רזה, כמעט מסוגף, לבוש ג'ינס כהה ולראשו תספורת ג'ל-קוצים עדכנית. לחצנו ידיים והתיישבנו. מהרגע הראשון הוא היה לא רגוע, מוודא שאינו מעורר תשומת לב. כל תנועה ברדיוס של עשרים מטרים נקלטה אצלו מיד בזווית העין ותורגמה מיד לכוננות חירום. הזמנתי סיבוב ראשון של קפה, משורה ארוכה של סיבובים. המאפרה התמלאה סיגריות בקצב. כדי להרגיע מעט ביקשתי מאלאן שיספר קודם קצת על עצמו. אלאן לקח נשימה עמוקה. "נולדתי בקמישלי בצפון סוריה. הבית שגדלתי בו הוא בית פוליטי. אבא שלי הוא סופר ומשורר בשפה הכורדית, ומילדות הייתה לי מודעות חזקה לרקע שלי. החיים בקמישלי קשים. סדר היום שלנו נע במסלול קבוע בין המאבק על הלחם והמאבק על התרבות הכורדית. "בגלל המצב, כבר אחרי תשע שנות לימוד החלטתי לעזוב את בית הספר ולעזור בפרנסה. הצטרפתי לעבודה עם אבא בחנות התבלינים הקטנה שלנו במרכז קמישלי. היה לנו סדר יום קבוע. בבוקר עבדנו בחנות ואחר-הצהריים היינו חוזרים הביתה, רואים חדשות ומדברים פוליטיקה ותרבות. זה אולי לא הרבה, אבל זה היה כל עולמי. אהבתי מאוד את הבית, את העבודה ואת שגרת החיים השקטה שלנו. כל זה התהפך בסתיו 2008, כשהממשלה עצרה את אבא שלי". ניכר באלאן שאזכור המעצר מעלה בו תחושות קשות. הוא מוחה כאילו במקרה גרגיר אבק שחדר לעינו. אני מזהה סוג של פוסט-טראומה. הוא לוקח שוב נשימה ארוכה ומתחיל לשחזר. "היה יום רגיל לגמרי. אבא ואני עבדנו עד מאוחר. סמוך לשעה עשר בלילה סגרנו את החנות. אבא הלך מיד הביתה ואני הלכתי לאסוף את אימא ואת האחיות מביקור משפחתי. כשהגענו הביתה כבר היה סמוך לחצות, אך אבא עדיין לא היה בבית. אימא דאגה מאוד, הוא מעולם לא איחר כך. המתנו לו עד שלוש לפנות בוקר אך הוא לא הגיע. בשעה ארבע לפנות בוקר כולם בבית כבר היו ערים מרוב דאגה. שעתיים אחר כך, בשעה שש בבוקר, התקשרתי לדוד ואמרתי לו שאני דואג. הלכתי לשכן לבקש עזרה אך איש לא ענה לי. בינתיים הגיע הדוד והתחלנו להסתובב בבתי חולים ובתחנות משטרה לחפש את אבא. באותו שלב אימא התקשרה, ואמרה שהשכנים סיפרו לה שבלילה הגיעו אנשי המוחבראת לבית, הכו את אבא ולקחו אותו כשהוא עדיין לבוש פיג'מה. היא אמרה שזה קשור איכשהו בחבר שלו ושזה עניין פוליטי. הבנו אז שמי שכנראה הלשין הוא השכן שלנו ושמי שלקחו אותו הם אנשי המודיעין החשאי, 'אמן א-דאולה'". "במשך שנה ושלושה חודשים", ממשיך אלאן לשחזר, "לא ידענו מה קרה לו. לא אמרו לנו דבר. לא ידענו אם הוא חי או מת. אם הוא מת, איפה קברו אותו - ואם הוא חי, היכן הוא עצור. במשטרה החשאית שתקו. אמרו בלעג שאולי המחתרת הכורדית לקחה אותו. במשך כל אותו זמן הדוד שלי לא חסך מאמצים לברר מה עלה בגורלו של אבי. "אחרי שנה ושלושה חודשים נודע לנו שאבא חי ושהמשטרה החשאית העבירה אותו ל'אמן א-סיאסיה', המודיעין הפוליטי. כמובן, כל זה נודע לנו תמורת כסף. הרבה מאוד כסף. כתבנו למשטרה הפוליטית מכתב בקשה לראות אותו. לא מכתב אחד, הרבה מכתבים. ואז, שוב תמורת הרבה מאוד כסף, אפשרו לנו לראות אותו פעם בחודשיים למשך שעה. נפגשנו כך שלוש פעמים. בפעם האחרונה שהתראינו אבא ביקש ממני להתגייס לצבא. "באותו שלב הייתי כבר כמעט שנתיים בדחיית שירות מהצבא. בסוריה יש שירות חובה, אך עקב המצב המשפחתי ביקשתי להישאר בבית כדי לפרנס את אימא ואת האחיות. אולם באותה תקופה המשטרה הצבאית כבר עשתה אצלנו ביקור בכל שבוע כדי לברר מדוע אני לא מתגייס כבר. בפגישה האחרונה סיכמנו אבא ואני שלא משנה שהוא בכלא, אני מתגייס ומשלים את השירות הצבאי בצורה הטובה ביותר. בעצם לא הייתה שום ברירה, ובחורף 2011 התגייסתי לצבא".

אני מנסה להעריך את משמעות דבריו של אלאן בדבר המתח שבין הפחד האישי ובין התפוררות הצבא כקולקטיב, והמשמעויות מרחיקות לכת. זה מסביר לא מעט. המשטר בדמשק יכול להתיר את הרסן רק במעט, כי כדי לשרוד עליו להמשיך לשמר את שלטון הפחד. ובסוריה, כמו בברית המועצות, הפחד הוא שלטון יחיד. פחד עמוק, מושרש, שמייצר זיעה קרה במעלה הגב. בחודשים האחרונים שמענו שקיר הפחד בסוריה נשבר. לא בטוח. אבל אם יש עוד אנשים כמו אלאן, שהולכים ומצטרפים למסה קריטית, הם זקוקים לתמיכה חיצונית - חומרית ומורלית. אני צופה באלאן, כיצד הוא מרוקן ביסודיות את הקדירה שלפניו. הוא טורף כמו שרק בחור רעב בן 21 יכול. הוא נשען לאחור ומדליק עוד סיגריה. אני שואלת אותו איך הוא רואה את העתיד. מה הוא רוצה, למה הוא מצפה. השאלה תופסת אותו בלתי מוכן. הוא נבוך לגמרי. "איש לא שאל אותי אף פעם על העתיד", הוא אומר. "במציאות שבא אני חי, לא מובן מאליו לחשוב על העתיד". אני דוחקת בו. "יותר מהכול", הוא אומר, "הייתי פשוט רוצה לחזור הביתה, להיות עם המשפחה, לעבוד עם אבא, לאכול ארוחת צהריים עם אימא והאחיות. פשוט להמשיך את החיים שנפסקו. אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי כעת. לכן, אני חולם להיות במקום שבו אוכל לעבוד ולחיות חיים פשוטים. להרגיש בטוח. במצבי הנוכחי אני חי בכלא ענקי, פוחד מכל דפיקה בדלת. ואני לא פחדן. לא ברחתי ממלחמה ואני לא חושש ממלחמה. אך זו לא הייתה מלחמה אלא הרג אנשים, שהם כמוני וכמו המשפחה שלי. "אני רוצה ביטחון וחירות לי, למשפחתי ולעם שלי. אני רוצה לעבוד למען זכויות תרבותיות לעם הכורדי בסוריה, שיידעו שאנחנו לא אורחים אלא אזרחים שווים בעלי זכות לחיים חופשיים וטבעיים. אני רוצה ללכת ללמוד באוניברסיטה היסטוריה של תרבויות עתיקות, אני רוצה מה שכל אחד בגילי רוצה. להיות חופשי".