מכיוון שנסעתי הפעם לברלין עם בנותיי, החלטנו שלא ניקח מלון אלא דירה, ושוב יד המקרה שהדירה הייתה לא רק במרכז הקרוי כך: MITTE אלא ברחוב חנה ארֶנדט, פובליציסטית, פילוסופית והיסטוריונית יהודייה משפיעה במאה ה-20. היא זאת שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע" בכל הנוגע לנאציזם כאשר סיקרה בארץ את משפט אייכמן. מן החלון בחדר המרכזי יכולנו להשקיף על "אנדרטת השואה" שקרויה בתרגום עברי "יד הזיכרון ליהודי אירופה שנספו", אנדרטה שנויה במחלוקת שעוצבה בידי פיטר אייזנמן. במשך כל שעות היום המקום הומה תיירים שמובאים באוטובוסים ומהלכים בין גושי האבן החצובים בגדלים וצורות שונים. בינהם מוזיאון וחדרי מידע על המקום וכל הקשור בו.
תהיתי מה האתר הגולמי הזה אומר להם למבקרים. אפשר שמספר התהיות לגבי המשמעות של אבני האתר הוא כמעט כמספר המבקרים בו. לעצמי חשבתי כי לא היה צורך בכל אלפיים שבע מאות ואחת עשרה אבנים כדי להרהר. אפשר היה להסתפק בפחות. גם אם הן מייצגות קהילות יהודיות שהושמדו, זה לא אומר לי דבר. בבקעת הקהילות ב"יד ושם" אני יודע היכן רשומה הקהילה שלי בזדונסקה וולה שהושמדה כמעט כליל, ואולי חמישה אחוזים מתושביה היהודיים נותרו בחיים. כאן במכלול הזה, אני לא מבין כלום. ואולי זאת המטרה כיום. קשה להבין מה קרה ואיך קרה. אבל בהליכה בשבילים שביניהן אין ספק שיש זמן להרהר מה אומר המקום הזה ומה הסמליות שבו וכל אחד יכול למלא את כתם רורשאך שלו לגבי העבר האפל. שמא האבנים הן מצבות לא ליהודים אלא אנדרטת דיראון לעם כגרמני מאובן. שמא המסה הזאת היא העם הגרמני הדורסני שלא היה מפלט ממנו. אולי הוא לא אומר שום דבר כשם שההשמדה לא אמרה שום דבר לגרמנים של אז. הוא אלמוני אין בו שמות של הנספים כנהוג על מצבות, כשם שההשמדה הייתה אלמונית. יש חדרי מידע וסרטים אבל בחוץ ישנה כתובת אחת: העם היהודי באירופה. מין ריק כזה, חלל סביב כוכב לכת אחר, מבוך כזה שאין מוצא ממנו.וגם אם אתה יוצא המבוך נשאר בתוכך...
אך ההזדמנות לתשאול באה לי כאשר ביקר אותנו רודי גראוּזֶה, גרמני בן 41 אשר בהיותו בבית הספר התיכון ביקר בארץ במהלך שלוש חופשות קיץ רצופות, היה בן בית אצלנו וכמובן שהוא מכיר מצוין את מוזיאון יד ושם (הישן). ממנו יכולתי לקבל את הפרספקטיבה הנכונה כיצד רואים מבקרים את המקום הזה. הוא לא מזלזל באלמנט של הרהורים. אבל לשם הרהורים לבד בלא להסיק מסקנות, הוא אומר, לא צריך את האתר הגמלוני הזה. בדיוק מה שאני חושב על "מצעד החיים באושוויץ". ומה שחשוב יותר, הוא מדגיש, כי גרמני שרוצה ללמוד באמת משהו על השואה, כמוהו וכמו רבבות צעירים אחרים, נוסע לארץ ומבקר ביד ושם ובמקום הזה הוא מקבל את המידע ואת התחושה הנכונה. לדעתו ההמונים לא באים לאנדרטה כבודדים, אלא במסגרת סיור בברלין ורוב הסיורים פוקדים גם אתר זה, ככה שזה חלק מסיור כולל בברלין ולא מטרה בפני עצמה.
אגב יומיים לאחר בואנו לברלין בצאתנו מן האכסניה ראינו כוחות משטרה גדולים מקיפים את אתר ההנצחה, שומרים על המבואות ועל הצמתים הסמוכים. על השאלה מה הסיבה לריכוז כוח משטרתי גדול ליד האתר הם העירו תשומת לבנו כי נשיא טורקיה אמור לבקר במקום. אז הנה גם על הנשיא הטורקי נכפה הביקור הזה. אני משער שאילו הייתה בברלין אנדרטה לזכר הקרבנות הארמניים, נשיא טורקיה לא היה מבקר במקום.
רודי מכל מקום לא מתרשם לא מן האנדרטה ולא מקהל המבקרים. יחד עם זאת הוא קובע כי הדור הצעיר צמא לדעת מה קרה ומדוע זה קרה. הוא, אישית, היה צמא והוא הקשה. אז "אמרו לי שלא ידעו (ורודי, שיש לו חוש הומור נפלא, לא רק יחסית לגרמני אלא בכלל, עושה פנטומימה, עם ידיים מעל ומסביבי לראש כאשר הוא מתאר את ההתפתלויות של הנשאלים). יכול להיות שלא ידעו כי לא רצו לדעת. הם לא היו עיוורים, אילמים ומשותקים מאונס אלא מרצון". וכאשר אני מזכיר לו את ספרו של פאלאדה, הוא אומר "הנה שם יש לך התשובה החלקית, לא המלאה. את התשובה המלאה מצאת מן הסתם בספרו של פרופסור דניאל יונה גולדהאגן Hitler's willing executioners ("תליינים מרצון בשירות היטלר"). רודי הוא נבון מספיק כדי שלא לעשות הכללות, שזה מלמד, כפי שניתן להסיק מן הספר, על האופי הגרמני. די לו בעובדה הזאת בלא להיגרר לתופעות היסטוריות אחרות. והוא מוסיף עוד אלמנט מעניין, שהוא אינו הראשון שנותן על כך את הדעת - "מי שטיפח ועודד את צמיחתו של הטיפוס הארי הבלונדי, היו אנשים כמו גבלס, רוזנברג, הס, פון שיראך ואפילו היטלר אשר בהחלט התאימו לסטריאוטיפ הגרמני של יהודי או מישהו מן הבלקן, אבל לא טיפוס ארי צפוני. הרי אייכמן עם האף העקום שלו ומשקפי המסגרת הכבדה נראה בסטיריוטיפ הנאצי, כמו איזה יהודי מנהל חשבונות ולא מומחה ארי לשינוע המונים אל המוות". אלה ישבו בוונזה. ככה רודי.
אשר לי אישית. לא יצאתי מפויס.גם לא בתחושה של איזו השבה במסגרת מאזן האימה. לעולם, גם לא אילו נתנו לי פיצויים בסכומים אסטרונומיים, לא יוכלו להשיב לי את מה שנטלו ממני. אולם, כמי שמבקש להדגיש את הפן האחר של ניצולי השואה, ההיבט של ההישרדות, הפן האופטימי, המשמעות של תקומה - הייתי מלא סיפוק וגאווה כאשר בנותיי ואני הצטלמנו ליד הרייכסטאג. אותו רייכסטאג שההצתה שלו שימשה את כינון השלטון הנאצי של אותה ברלין הזוועתית שהשתלטה על אירופה, ושמה לה למטרה להשתלט על העולם, אך כצעד ראשון את השמדת היהודים, היא הברלין שבה אני מבקר עם בנותיה. הן ומשפחותיהן הם הסמל לתקומה המופלאה, הרנסאנס, כלשונו וכמשמעו. היותנו בברלין, בין היתר ליד "עמוד ויקטוריה" היא אות וסימן שלא רק שרדנו, אלא השתקמנו. באנו ממדינת היהודים, הניצחון הוא שלנו. הבסנו את הנאצים.