חיים גיל, כיימול, עסק בעיקר בכתבות בעלות זווית אנושית, מה שנקרא, human interest stories או בתוכניות תעודה ששמן יצא לפניהם באלמנט האנושי, החברתי, שבהן. המלחמה זימנה לו ולצוות הקבוע שלו –חוויה מקצועית פטריוטית מיוחדת במינה. הצוות היה מעין שלשיה קאמרית: כיימול הכתב,
בני ליס, טכנאי הקול ועד לאחרונה הכתב בנושא התנחלויות בערוץ 1, יעקב ספורטה הצלם . אליהם נספח לעתים מזומנות הנהג מרדכי יעקובוביץ', דמות פולקלוריסטית לעצמה. כיימול נודע כמספר סיפורים גדול וכמוהו גם יעקובוביץ', שסיפר בכישרון מעשיות בעברית וביידיש.
החבורה של כיימול צוידה ויצאה לשטח ומכאן ואילך היא הייתה אוטונומית. בצהרי שבת –יום הכיפורים הם היו ליד בתי הכנסת בירושלים. הם צילמו מתפללים לבושים טליתות וקיטלים, כתונת לבנה לסדר פסח ויום הכיפורים. לא היה עוד כמראה הסוריאליסטי הזה, כאשר בצד רוכבי האופניים והקורקינטים שעטו ברחובות ירושלים ג'יפים וקומנדקרים בין לובשי קפוטות וטליתות. כאשר הכתבה שודרה, הצוות כבר דהר צפונה .כמו החיילים במלחמה הזאת גם הצוותים שלנו הונחו על-ידי תושיית יחידים. המצפן והמצפון הכתיבו להם את הכיוון. הם הגיעו לקיבוץ גדות ופגשו כיתת חיילים שנמלטה בעור שיניה מהכוח הסורי בגולן – רגלים, טנקים ונגמ"שים.
הצוות הגיע לרמה בלילה לאחר שמוצב החרמון העליון נכבש על-ידי קומנדו סורי והסורים הבקיעו את קו המעוזים בשלוש גזרות, והשריון של צה"ל ניהל קרבות מטווחים קצרים בניסיון לבלום את ההתקדמות . הסורים התקדמו בכמה גזרות וביניהן השטח שלימים נודע כ"עמק הבכא", ליד תל חרמונית, אשר עתיד להיות בית הקברות הגדול של הטנקים הסוריים. כאשר הצוות הגיע ביום א' לחלק התחתון של הרמה, הטנקים הסורים הגיעו לעמדות תצפית על הכינרת ליד "אל על" ולשטח השולט על גשר בנות יעקב. הצוות צילם מרחוק בלי לדעת מה צילם ונקלע לאש תופת מכל הכיוונים. בדקות של רגיעה הוא צילם את כוחות המילואים שזרמו לגזרה. איש לא שיער את חומרת המצב, אך הצוות פעל, המצלמה של ספורטה זמזמה וצילמה הכול עד שהגיע לבית המכס העליון, שם יעקובוביץ' המתין להם.הצוות לא הרשה לו להצטרף כי לא היה לו ביטוח חיים. הוא חיכה בנקודת האיסוף ולא זז הוא ישן ברכב.
הצוות הצטרף למכונית פרטית של חייל כשמסביב נשמע רעם תותחים ומדי פעם נאלץ למצוא מחסה בתעלה בשולי הכביש. הרכב אסף פצוע בצד הדרך ובהמשך גייס נהג אזרחי שהביא אותו למחנה כורדאנה. עם שחר אנשי הצוות עלו שוב לבית המכס ברכב מזדמן והמשיכו ברגל, בלא לדעת האם הם בגזרה של כוחותינו או כוחותיהם. הצוות צילם ללא הרף, פגש קצין שנסע לכביש הנפט, הצטרף אליו והגיע למחנה "נפח" הנטוש שהיה נתון תחת אש סורית. הצוות צילם. על מרקע הטלוויזיה נראו שולחנות ערוכים ל"סעודה המפסקת" במנות ברזל שהעידו על כך שהחיילים היו בכוננות כבר ביום שישי.איש הקול בני ליס ראה טנק סורי באמצע הכביש, טיפס עליו וגילה שאין בו איש, למרות שכיימול הזהיר אותו שלא יתקרב, כי לצוות לא היה נשק אישי. אם ליס נשאר בחיים, חשב כיימול, גם לו עצמו יש סיכוי.
"נעשה סטנד אפ", אמר כיימול, ניצב לפני הטנק הנטוש ואמר: "כאן על הטנק הזה לחם טנקיסט סורי שברח או נהרג. מגיע להם". באותו רגע נפל פגז קרוב וגושי אדמה ניתזו על אנשי הצוות, שמיהרו לגשר בנות יעקב כדי להשלים את החומר ולשלוח אותו למערכת. יעקובוביץ' חיכה להם.
"מה העניינים?", שאל כיימול את יעקובוביץ' כאילו זה בא מן החזית.
"דוז איז נישט איין עראבישע חסינע, דער גהינום איז ארופגעפאלן", זאת לא חתונה ערבית שבה יורים יריות שמחה. הגיהינום ירד - אמר יעקובוביץ'. הסלילים נארזו במהירות, מילות הרקע נכתבו על נייר מקומט ויעקובוביץ' דהר לירושלים, מבטיח לחזור למקום האיסוף הקבוע.
הצוות חזר על עקבותיו ואנשיו המשיכו לצלם כל דבר שזז או עמד, בלא לדעת מה הוא מצלם. בערוב היום נדמו הקולות. לילה שקט ירד על כוחותינו וכוחותיהם, אבל עם שחר המהומה שבה והתרגשה והצוות נע מכאן לשם כסומא. גיל החליט להצמיד לתמונות המבולבלות קריינות מעודדת על-רקע יחידת תותחנים שעלתה לרמה. בשלב זה הגיע לגולן כוח מילואים ולצה"ל היו שלוש אוגדות בגולן. בצדי הדרך שכבו גופות רבות של חיילים סורים, בעוד הגופות של הישראלים נאספו תחת אש כבדה. אש טנקים כבדה נורתה ממרחק של כשני קילומטרים. אנשי הצוות התקרבו. הטנקים הישראלים ירו ונסוגו, זו הייתה החמישייה של קהלני.