בשלושת החודשים שבין צילום התוכנית לבין הקרנת הפרומו הראשון, הכינה רחלי את הקרובים אליה למה שהם עומדים לראות. אבל גם היא עצמה לא הייתה לגמרי מוכנה. "כשצפיתי בתוכנית, אמרתי לאנשי העריכה: תראו איך הוצאתם אותי, יצאתי כל כך בכיינית וקוטרית. והם ענו: 'לא אנחנו הוצאנו אותך כזו. זה מה שהיית. את זו שהשתנתה מהקצה לקצה'".
זו הייתה חוויה חיובית?
"הכיף בווילה היה האוכל", היא זורקת פצצה.
לא הייתם אמורים להיות מורעבים?
"מה פתאום. דאגו לנו להמון מוצרי דיאטה, שהם יקרים מאוד ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות אותם. לקחנו יופלה דיאטטי, שמנו במקפיא והפכנו אותו לגלידה. הכנו שם כל מיני דברים יצירתיים. היה נהדר. ל
כבוד שבת אני הייתי המבשלת. ההפקה נתנה לי את כל המוצרים שביקשתי".
כשהיית שמנה צחקו עלייך ברחוב?
"פה ושם, לא תמיד בכוונה. פעם עמדה לידי מישהי באוטובוס ואמרה לחברה שלה בספרדית: 'אני לא יכולה לשבת בגלל השמנה הזו'. בזכות הטלנובלות אני מבינה קצת ספרדית, אז הבנתי ונפגעתי".
את נעלבת אם קוראים לך שמנה או דובה?
"נעלבת מאוד, אבל לא תמיד".
אפשר לקרוא לך אפרו-רזה.
רחלי צוחקת. אנחנו נפרדות מהמנות העיקריות, ועוברות למתוקים. מאיה נאנחת ואומרת שאין לה מקום לסיכה. אצל רחלי ואצלי לא נרשמת בעיה דומה. המלצר הצעיר מציג את שבעת הקינוחים. מאיה עוד מבויתת על שאריות הסלט שהגיע עם הלזניה, קצת מפספסת את האירוע הקולינרי שלשמו התכנסנו לבלוס. אני רוצה משהו עם קצפת, לא משנה מה. רחלי רוצה הרבה שוקולד. שתינו כבר שמות עין על איזה מקצף שוקולדי כהה שמתחנן שנבדוק אותו.
"זה מרנג עם שוקולד מריר", מסביר המלצר. "שוקולד מריר זה בריא".
שלושתנו מרימות אליו עיניים נדהמות. אני מצביעה על שאריות המוקרם שעל הצלחות בשולחן, ושואלת: "מה בדיוק מביא אותך לחשוב שאנחנו בקטע של ארוחת בריאות עכשיו?"
המלצר מתנצל. רחלי לוקחת את המרנג ואיזו כיפת קלוריות עשויה שוקולד לבן עם שם מתנשא. "לא אומרים לא לשוקולד לבן", היא מסבירה. מאיה מחליטה לבאס אותנו כשהיא מסרבת למתוקים בנימוס. אני מבקשת קצת קצפת. טועמת שתי כפיות, ומספיק. רחלי מספחת אליה את כל השאר.
"למה שמנים הם האנשים הכי שמחים?" שואלת מאיה.
"כי הם לא רעבים", אני עונה.
"קודם כול, הקסם שלהם הוא שהם אנשים מצחיקים, אבל לא על חשבון אחרים", עונה רחלי. "הם צוחקים על עצמם ובכיף. ואולי גם בגלל איך שהם רוצים שיזכרו אותם. אנשים שמנים אתה זוכר בעיקר בגלל השומן. אז הם מצחיקים כדי להיזכר בגלל מאפיין אחר".
לאחרונה נערכה פגישה שאליה הוזמנו כל בוגרי 'לרדת בגדול'. רק 16 מתוך כ-45 המשתתפים הגיעו. "באו אלה שהעלו חזרה רק 15 ק"ג ולא 30, ועוד כמה שירדו בזכות ניתוחים", אומרת רחלי. "יש הרבה שהעלו הכול, ואפילו מעבר למשקל שאיתו הגיעו לתוכנית. הם פשוט התביישו לבוא".
איך את מצליחה לשמור גם על המשקל וגם על מצב הרוח, אנחנו שואלות אותה כשהיא מנסה לתמרן בין שלוק מדיאט קולה לנגיסה בשוקולד הלבן המומס. "בהתחלה ניסיתי את הדיאטה של התוכנית, וזה לא הלך", עונה רחלי. "הכול 'אסור-אסור-אסור' או 'מותר אבל רק רבע מהכמות הרגילה'. די. אי-אפשר לחיות ככה. אז החלטתי לקחת בכמויות את מה שמותר, ואת מה שאסור - לצרוך במידה. והמון התעמלות. קודם הייתי אוכלת באירוע, טועמת את כל הקינוחים ואחר כך עוד עוברת בפיצוצייה ומנשנשת משהו, ובבית מחממת איזה משהו מוקרם. היום לא. אבל אוכל זה שמחה. בחתונות, בבריתות, חוגגים על אוכל, לא?"
מה השתנה בך מאז התוכנית?
"עד אז לבשתי 'אופנת ברירת מחדל', בגדים שאיכשהו עולים עליי. בלי טעם, בלי שיק. הייתה לי בבית מראה בגודל של הפנים בלבד, כי לא יכולתי להסתכל על הגוף שלי. היום אני עוברת על אלבומים בכוונה, כדי להיזכר ולהבהיל את עצמי.
"אני הולכת להמון סמ"ך-דל"ת - סיבובי דאווין. באה עם כל הפוזה, בבגדים חדשים, צבעוניים. אני מתרגשת לחשוב מה אלבש בבוקר. מגלה שיש לי עצמות מתחת לשומן".
מבחינה דתית, אומרת רחלי, היא חוותה ירידה רוחנית רצינית אחרי התוכנית. ביום הכיפורים הראשון שלאחר הדיאטה היא הייתה "במקום אחר לגמרי". אבל לאחר מכן הגיעה התעלות של ממש.
"אחרי שרזיתי, היה הרבה יותר קשה לשמור על צניעות. פתאום יש רגליים להראות, ויש צוואר. הרבה יותר קשה להיות צנועה כשאת יפה ורזה. כשאת שמנה אין לך בעיה של צניעות. את בעצם אומרת לאנשים 'אל תתקרבו אליי'. את מנסה להרחיק את כולם מעלייך.
"עכשיו אני מקבלת אנשים, מקרבת אותם. אני עוזרת למי שמבקשים ממני טיפים, צועדת עם אנשים שאני לא מכירה, כי חשוב להם לנסות גם. והכול בשמחה. ככה ריבונו של עולם רוצה אותנו. שמחים".
סלחת לאנשים שפגעו בך?
"סלחתי לכולם. אני במקום אחר עכשיו. הייתי אחרי סדרת כישלונות איומה, עשיתי את כל הבחירות הלא נכונות. הנישואין היו כישלון, הגירושין היו הודאה בכישלון וסוג של כישלון בפני עצמו. עכשיו זה מאחוריי. התחלתי מחדש".
ולעצמך כבר סלחת?
רחלי שותקת. עדיין מחייכת את החיוך הענק והמידבק הזה שלה, אבל כמעט בוכה. "אני חושבת שבלי הרחלי שהייתי אז, לא הייתה לי הרחלי שאני היום. נתתי קפיצת בנג'י הפוכה, ונולדתי מחדש. אז כן, סלחתי לעצמי".
בעתיד היא מקווה לרדת עוד שישה קילוגרמים, לעזוב את מגדל-העמק ולעבור לתל אביב. היא לומדת איפור, ומי יודע, אולי עוד תהיה סטייליסטית. אנחנו נפרדות בחיבוק חם. מאיה ואני עומדות להקיא, רחלי מנגבת עוד חצי פרוסה. עם מוקרם, בטח מוקרם.