בתחום המשפט, ההיכרות עם התופעות הללו יכולה להיות קריטית. "כדי לדעת איך לבחון ראיות, למשל, צריך לדעת משהו על הפסיכולוגיה של זיכרון, של תפיסה, של דיווחים, של הערכת ראיות, של מה שעדים רואים ומה שלפעמים הם עלולים להחמיץ", אומרת בר-הלל. וכדי להמחיש, היא הופכת אותי לרגע לנבדק ומראה לי סרטון וידיאו קצר, הנפוץ היום בקורסים בפסיכולוגיה. נראות בו שתי קבוצות, בחולצות בצבעים שונים, מתמסרות בכדור. עליי, הצופה, מוטלת משימה: לספור כמה פעמים הוא נמסר בתוך אחת הקבוצות. בתום הסרטון אני מוסר את התשובה, והיא שואלת, "ואם הייתי אומרת לך שלאולם נכנסה גורילה, נעמדה בין הספורטאים, תופפה על החזה בנחת ויצאה, היית מאמין?" לגודל התדהמה, צפייה חוזרת בסרט, הפעם בלי להתרכז בתנועת הכדור, מגלה שזה בדיוק מה שקרה שם (אמנם לא גורילה, אלא איש בתחפושת גורילה), ממש לנגד עיניי שפשוט היו עסוקות במשהו אחר.
ועוד בענייני פסיכולוגיה מפתיעה ומשפט, "ישנה גם הפסיכולוגיה של השופטים עצמם, וגם אליה צריך להיות מודעים. עורכי דין הרי יודעים מצוין מה עובד על שופטים, ומדריכים את העדים לעשות עליהם רושם נכון". כן: שופטים, מנהלים ושאר חורצי דין הם בני אדם. ידוע למשל, היא כותבת במאמר, שבימים בהירים גדול יותר שיעורם של המועמדים לבתי ספר לרפואה העוברים את הראיונות בהצלחה. במאמר ההוא היא בין היתר גם מציעה, לאור ההשפעה הלא-עניינית שיש להתנהגות העדים ובעלי הדין על השופטים, לשקול צעד מהפכני: שהשופטים כלל לא יראו את העדים והמידַיינים.
בר-הלל היא בתו של הפילוסוף והבלשן המנוח פרופ' יהושע בר-הלל, חלוץ החוקרים של תרגום-המכונָה (כלומר תרגום בידי מחשב) עוד ב-1952, ואמה של גילי בר-הלל, מתרגמת סדרת הארי פוטר לעברית; "שאלתי את מיה במה היא הכי מפורסמת, והיא ענתה - בזה שהיא אימא של גילי", סיפר המנחה בפתח הרצאה של בר-הלל על הצופן התנ"כי (שיטת הדילוגים), הרצאה שאפשר למצוא ביו-טיוב. אבל אם נניח את קשרי המשפחה בצד, העיסוק של מיה בר-הלל עצמה שהנכיח אותה בתודעה הציבורית הוא על-פי עדותה נושא זה עצמו: הפולמוס המחקרי שלה עם החוקרים הטוענים לקיומו של צופן אלוהי סמוי במקרא, המוכמן בדילוגי אותיות ומגלה עתידות.
יחד עם עמיתים מתמטיקאים היא ניגשה לבדוק את הנושא הזה מתוך התמחותה בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר. לכן הביקורת שלה נוגעת למחקר מסוים אחד בתחום, שהוא לדבריה היחיד שנעשה כמחקר מדעי והופיע בפרסומים מדעיים. במחקר זה בדקו דורון ויצטום ופרופ' אליהו ריפס אם בספר בראשית מופיעים בדילוגי אותיות, ובמידת סמיכות שאינה יכולה להיות מוסברת כמקריות, שמות ותאריכי פטירה של רבנים גדולים שחיו כמובן הרבה יותר מאוחר. הם מצאו שהתשובה חיובית.
טענתה של בר-הלל היא שהחוקרים הללו התירו לעצמם גמישות יתרה בבחירת דרכי הכתיב של שמות הרבנים והתאריכים - למשל, שיחקו בין "משה זַכּוּתו" ו"משה זַכּוּתא" - באופן שאִפשֵר להם לבחור בכל פעם מה שנוח, וכך הגיעו לתוצאות המפליגות. היא ושותפיה ערכו בדיקה מקבילה בטקסט של הרומאן 'מלחמה ושלום', עם אותה גמישות בדרכי כתיבת השמות, והגיעו כך אף הם לתוצאה מזהירה. "לא טענתי שהחוקרים רימו, אלא שהניסוי היה לא מספיק הדוק. מבחינתי זה מספיק".
עכשיו היא עובדת על ספר בנושא, שיפנה לציבור הרחב. "האג'נדה שלי לא הייתה ללכלך על דתיים או להוכיח השקפת עולם חילונית, כמו שהיו שטענו נגדי, אלא להראות שראָיות מדעיות כביכול שנראות כמוכיחות משהו על-טבעי הן בעצם לא ראיות".